דפי תוכן

קולנוע 2012
קולנוע 2011
קולנוע 2010
קולנוע 2009
קולנוע 2008
קולנוע 2007

שלושה קופים

 

 
שלושה קופים
סרטו של נורי בילה ג'יילאן
 
      זוכה פרס הבמאי הטוב ביותר בפסטיבל קאן
      זוכה פרס עוגן הזהב פסטיבל הסרטים הבינלאומי בחיפה
 
דרמה משפחתית מלאת עוצמה זוכת פרס הבימוי בפסטיבל קאן. חייהם של בני משפחה קטנה, שני הורים ובן בשנות העשרים משתבשים כאשר טעויות קטנות מתפתחות לכדי שקרים גדולים. בני המשפחה נלחמים כנגד כל הסיכויים כדי להישאר ביחד על ידי הסתרת האמת. הם יעשו הכל כדי להימנע מהעימות ומתעלמים מהאמת המונחת בפניהם, כל אחד בדרכו: לא לראות אותה, לא לשמוע אודותיה  ולא לדבר עליה.
אבל האם ההידמות לשלושת הקופים המוכרים תקבור את האמת?
 
תסריט: אברו ג'יילאן, ארקן קסאי, נורי בילה ג'יילאן
בימוי: נורי בילה ג'יילאן
צילום: צ'ויקאן טירקאי
עריכה: איהן ארגורסי, נורי בילה ג'יילאןעיצוב: ארבו ג'יילאן
הפקה: זיינפ אוזבטור
 
שחקנים
יבוז בינגיול: אייופ
הטיס אסלאן: האסר
אחמט ריפעת סונגר: אסמעיל
ארקן קסל: סרוט
 
טורקיה / צרפת / איטליה 2008, 109 דקות
טורקית, תרגום לעברית ואנגלית
 
הפצה בישראל - סרטי אורלנדו
החל מיום 13 לנובמבר בבית הקולנוע דיזנגוף תל אביב.
 
הערות במאי...
 
עוד בימי נעורי הדבר שהטריד אותו ואפילו הפחיד אותי היה ההכרה שלא ניתן לחזות מראש מה שמתרחש בנפשם של יצורי אנוש. זה תמיד הדהים אותי לגלות שבנפשו של האדם חיים ביחד הרצון והכוח לשלוט והיכולת לסלוח. העניין בדברים הקדושים ביותר והעניין בדברים הבנאליים ביותר. אהבה ושנאה. מהסיבה הזו בא העיסוק באיכויות של עולמנו הפנימי אותו לא ניתן לתכנת ומתוך רצון להבין אותו, ואלה גם המניעים שגרמו לי לרצות ליצור קולנוע.
הסרט הזה מתכוון להציג מצב פסיכולוגי ורגשי כזה, ביחד עם עלילה עמוסה באלימות של אירועים מורכבים. אירועים המשתלבים ומחברים את ארבעת הדמויות. ניסינו ליצור אלמנטים דרמטיים במחשבות אבסטרקטיות, אמונות וקונפליקטים אשר חודרים עמוק למוחנו , ואשר באים לידי ביטוי בארבע הדמויות הראשיות בסרט.
מה שהפעיל אותנו בעיקר היו התפניות שגורמות לכל המערבולות, הדרך הצדדית המפרידה מן הדרך הראשית למשל, הרגע בו אדם אמיץ בדרך כלל הופך לחלש או הרגע בו פחדן לפתע הופך לאמיץ. הרצון להבין את הטבע האנושי ואת עצמנו ולתאר את זה דרך אותן תפניות.
 
נורי בילה ג'יילאן
 
יליד איסטנבול 1959
למד חשמל והנדסת אלקטרוניקה באוניברסיטה על הבוספורוס. הוא גם צלם ואף צילם כמה מסרטיו. עובד עם רעייתו ארבו ג'יילאן, שהיתה אחראית על העיצוב האמנותי בסרט זה וגם שותפה לכתיבת התסריט. זכה ב 37 פרסים והיה מועמד ל 12 נוספים על 6 סרטיו. אוהב מאד שלג ומרבה להשתמש בו בסרטיו
היה חבר בצוות השופטים בפסטיבל תפוח הזהב באנטליה ב 2005. היה נשיא חבר השופטים של פסטיבל הסרטים הבינלאומי בסראייבו. את הפרס שזכה בפסטיבל קאן 2004 הקדיש לשחקן ולבמאי הטורקי / הכורדי הנודע יילמז גינאי, שמת בצרפת לאחר שברח מבית הכלא בטורקיה. 
 
 
חלקים מראיון שערכה עדנה פיינרו בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בסרייבו
 
הכל עניין של אינסטינקט
ריאיון עם נורי בילה ג'יילאן
מראיינת: עדנה פיינרו
 
אם רוצים, אפשר להגדיר את "שלושה קופים" כסרט משפחה. עם זאת, הוא נושא בצורה ברורה לחלוטין את החותם האישי שלך. איך היית מייעץ לנו להתבונן בסרט הזה?
לכל אחד דרך משלו לראות סרטים, ויש להניח שכל אחד עושה את זה בדרכו האישית והמיוחדת לו. אשר לי, אני בסך הכל הולך אחרי האינסטינקט שלי. זאת הדרך היחידה שאני מכיר כדי להגיע לסגנון האישי שלי. אין, לדעתי, דרך אחרת. הכל תלוי במידת ההשפעה שיש לתחושות של כל אחד מאיתנו על דרך חשיבתו. יש מי שניחן באינטואיציה ויש מי שלא. אני חושב שזו תכונה תורשתית, אתה צריך להיוולד עם זה.
 אז איך היית מגדיר סרט של ג'יילאן?
 כפי שאמרתי, הסגנון שלי הוא תוצאה של דחפים אינסטינקטיביים. אני מניח שגם אילו הטילו עלי לביים המערבון הוא היה נראה פחות או יותר כמו מה שעשיתי עד היום. זאת הדרך היחידה שיש לי לעשות סרטים.
 מה קודם אצלך, בחירת הרעיון לסרט או ההחלטה באיזה ז'אנר תשתמש כדי להעביר אותו?
לעולם איני חושב במושגים של ז'אנר. על הצופים להחליט לאיזה ז'אנר שייכים הסרטים שלי.
בכל זאת, אתה מחליט אם זה יהיה סיפור בלשי, דרמה שהדמויות עומדות במרכזה, ומה בדיוק אתה מבקש להדגיש בסרט.
בעיני, הדמויות הן העיקר. אני תמיד מנסה להעמיד את עצמי במקומן ולחשוב איך הייתי אני נוהג באותן הנסיבות. הרי בכל מצב נתון, כל אחד יתנהג בצורה אחרת, וכל במאי שיצטרך להתמודד עם המצב יציג אותו בצורה שונה. אם אני בכל זאת מעדיף אופציה אחת על האחרות, זה רק משום שאני עצמי הייתי נוהג כך במצב הנתון.
זה מבסס את הסברה שכל הדמויות שאתה מעלה על הבד הן השתקפויות שלך. האם זה נכון? ב"אקלימים" אתה מגלם בעצמך את הגיבור הראשי, ב"המרחק" לא קשה לזהות אותך בדמות הצלם, אותו דבר עם דמות הבמאי ב"עננים במאי", ובילד שהולך לבית הספר ב"קסבה". אבל מאחורי מי אתה מסתתר בסרט החדש?
אין בסרט הזה דמות שמייצגת אותי ישירות, וזה לא כל כך פשוט. בסרטים האחרים זה היה הרבה יותר שקוף. אם כי אני צריך לומר שב"המרחק" הזדהיתי לא רק עם הגיבור המרכזי, אלא גם עם הדמות השנייה, שדמתה לי במידה רבה: צעיר שהגיע לאיסטנבול מכפר קטן ונידח. דרך אגב, האם ראית את "ואלס עם באשיר"? מה את אומרת על זה?
זה מאוד מצא חן בעיני. מה דעתך?
גם בעיני, למרות שבדרך כלל אינני מחבב סרטי מלחמה. אבל כאשר הסרט מציג את רגשותיו של אדם בודד אחד במערכה, זה כבר הרבה יותר משכנע, וזה הפך את הסרט לאנטי-מלחמתי.
אולי זה מצא חן בעיניך משום שגם הוא עוסק, כמו הסרט שלך, באחריות ואשמה?
ודאי, והוא עושה את זה נפלא, במיוחד הסצינה עם הסלע הגדול על שפת הים, המצלמה שנופלת, כך הוא מתוודה בפני הצופה, וזאת הדרך היחידה ליצור קשר אמין עם הצופה. אם אתה חושף את חולשותיך בפני אחרים, הם יהיו מוכנים להודות בחולשות של עצמם. כך שאם אני רוצה שתספרי לי את האמת על עצמך, אני קודם כל אספר את האמת על עצמי וזה יעודד אותך לעשות אותו הדבר. זה מה שקורה גם בסרטים, את חושף את הרגשות שלך בפני הצופה כדי שתהיה לו נכונות גדולה יותר לקלוט את הסרט שלך. וברגע שהצופה מוכן ללכת איתך, אתה יכול להציג בפניו את כל הרבדים השונים של הסיפור שלך, לספר לו כל מה שאתה רוצה, וכך להעביר אליו את המסרים החשובים לך.
האמת היא שגם אם אתה יוצר את הרושם שאתה חושף את עצמך, יש בסרטים שלך הרבה יותר מבבואה של נורי, האיש הפרטי. מתקבל הרושם שאתה מנסה להגיע לדמות של "כלאדם", ושהסרטים שלך אינם רק על מה שאתה חושב ומרגיש, אלא על נושאים חובקי עולם, שאינם מוגבלים בזמן ובמקום.
אבל צריך לזכור שאילמלא הייתי מתבונן היטב בתוך עצמי, כל הסיכויים שלא הייתי רואה גם מה שקורה אצל אחרים. אני מניח שכל אחד מאיתנו מצויד מטבעו במנגנון הגנה, ואני גם מניח שמנגנון ההגנה שלי חלש במיוחד. אם אני מספר לעצמי בדיות כדי שארגיש יותר טוב, אני לא יכול אחר כך להירדם בלילה כי אני יודע מה האמת והאמת אינה נותנת לי לישון. אז כדי לחיות בשלום עם עצמי, אני מעדיף להתוודות בציבור. ואין דרך טובה יותר מבימוי סרטים כדי לעשות זאת. זה גם המקום הבטוח ביותר, כי אתה תמיד יכול לטעון שבעצם לא מדובר בך.
הראיון המלא התפרסם בקטלוג "שבוע הקולנוע הטורקי החדש בישראל" אוקטובר 2008.

 

הקישו על התמונה להגדלה