דפי תוכן

קולנוע 2012
קולנוע 2011
קולנוע 2010
קולנוע 2009
קולנוע 2008
קולנוע 2007

ארבע דקות

 

 
סרטי נחשון גאים להציג 
 סרטו של כריס קראוס
 
 
“A marvelous piece of cinema”       James Christopher, The Times
 
 
זוכה פרסי הלולה (האוסקר הגרמני) לסרט ולשחקנית הטובים ביותר 2007
זוכה 50 פרסים בינלאומיים בפסטיבלים ותחרויות קולנוע ברחבי העולם במהלך 2007-2008.
“Four Minutes is an excellent film. It's fair to draw comparisons between it, Downfalles is a continuation of that trend towards brilliance.”   eyeforfilm.co.uk , and The Lives Of Others. German cinema is going through something of a renaissance & Four MinutAndrew Robertson,
 
תקציר הסרט:
 
סיפור מלא רגש והשראה על שתי נשים שנושאות צלקות של עבר אלים ומוצאות נחמה אחת בשנייה ובעולם העשיר של המוסיקה הקלאסית. טרודי קרוגר היא מורה לפסנתר והחיים שלה מורכבים משוברט, מוצרט, שופן וחבורה של אסירים. מאז מלחמת העולם השנייה היא נותנת שיעורי נגינה לאסירות בבית כלא לנשים בגרמניה. אבל היא מעולם לא פגשה אסירה כמו ג'ני, אימפולסיבית ומלאת תסביכים. אך ג'ני היא כשרון מוסיקלי גדול ומאחורי החזות הקשוחה היא עדיין רוצה לנגן. בעזרתה של טרודי היא יכולה אפילו לזכות בתחרות נגינה יוקרתית. היחסים בין השתיים מתעלים עד מהרה מעל ליחסי מורה-תלמידה והופכים לקשר הדוק ומרתק. התסריט של הבמאי כריס קראוס עשיר בדרמה, ריגושים, סודות אפלים ודמויות שמתנגשות אחת בשנייה בעוצמה של חבית אבק שריפה.
מן הסביבה הברברית של הכלא ועד לאולם הקונצרטים המעודן, יש לג'ני רק ארבע דקות על הבמה כדי למצוא גאולה.
 
הסרט מופץ בארץ על ידי סרטי נחשון בע"מ.
החל מיום 6/11/2008 בסינמטק תל אביב וברחבי הארץ.


משתתפים:
טרודה קרוגר: מוניקה בלייבטרו
ג'ני פון לובן: האנה הרצשפרונג
מוטזה: סוון פיפינג
קוולסקי: ריקי מולר
אייסה: יסמין טבאטטבאי
מיירבר: סטפן קורט
גרברד פון לובן: ודים גלובנה
נדין הופמן: נדיה אול
העיתונאי וארינג: פטר דאבור
 
תסריט ובימוי: כריס קראוס Chris Kraus
צילום: ג'ודית קאופמן
עיצוב: סילקה בור
תלבושות: גיויה רספה
קול: אנדראס ראפט
מוסיקה: אנט פוקס
עריכה : אוטה שמידט
הפקה: מייקה קורדס, אלכסנדרה קורדס
 
הפקה של SWR, BR, ARTE : ,  JOURNAL FILM KLAUS VOLKENBORN
גרמניה 2007 , 112דקות, גרמנית , תרגום לעברית ואנגלית.
 
הבמאי על סרטו
"שמונה שנים מילדותי עברו בפנימייה, בה פגשתי את מי שהראתה לי הדרך אל עולם האמנות. מנהלת הפנימייה, אישה מבוגרת, מאד קפדנית, מאד פרוסית בהתנהלותה ומאד נטועה בקרקע, במיוחד כשמדובר בנושאים כמו שחיטת חזירים. מדי ששה חודשים היה מגיע לפנימייה הקצב של הכפר, מלווה באחד החזירים שהיה מובל אל מרתף המבנה והופך לנקניקיות במהירות רבה מאד. באותו יום קיבלנו לארוחת הצהריים מרק נקניק, "מצלסופ" כמו שהוא נקרא בהסה, המקום בו היתה הפנימייה. ואחר כך היו מבצעים בפנינו סונטה של מוצרט. איני זוכר איזה בדיוק, אבל זו היתה תמיד אותה סונטה. לתפיסתה של אותה גברת בני האדם צריכים להודות לאל אבל גם להיות אסירי תודה על הציד והטרף שהוא מנת חלקם. ואת שני הכוחות השונים הללו יש לחגוג במוסיקה. מעולם לא חוויתי מוסיקה קלאסית או אמנות בכלל כמשהו המייצג את מעמד הביניים או את הבורגנות גם אם המוסיקה או האמנות אכן היו מאד בורגניים.
תמיד הייתי מוקסם מן הפראות, מן הכוח וכן מאותו אלמנט שלא ניתן להסבר הנמצא בבסיסו של כל ניסיון אמנותי. זה לעיתים גם השפיע על חיי. ובסרט ניסיתי להראות כיצד השפעה כזו פועלת. וזה כל מה שאני יכול לומר על כך.
 
Stunning, beautifully presented… This is a brilliant work, capable of speaking to a variety of audiences. The prisons that hold our heroines are physical and social, real and imagined.
 Andrew Robertson, eyeforfilm.co.uk


 
השחקנים
 
מוניקה בלייבטראו
 
השחקנית היא רק בת 62, ולצורך גילום התפקיד עברה מדי יום תהליך ארוך של איפור שיהפוך אותה למורה הפרוסית והחמורה לפסנתר- טרודה.
למדה בבית הספר למשחק על שם מקס ריינהרט בעיר הולדתה וינה. ומשם החלה להופיע בכל התיאטראות הבולטים בעולם הדובר גרמנית.
בשנות ה- 70 החלה להופיע בסרטי טלוויזיה רבים שהרחיבו את קהל מעריציה. ב2005 זכתה בפרס שחקנית הטלוויזיה המצליחה ביותר על הגילום הנוגע ללב של דמותה של איכרה החולה בסרטן בסדרה "המסע האחרון של מריה", היא גילמה את דמותה של קטיה מאן לצידו של ארמין מולר שטאל, בסדרת הטלוויזיה שזכתה להצלחה בעולם, על משפחתו של הסופר תומאס מאן.  
זכתה להכרה בין לאומית עם השתתפותה בסרט "ראן לולה ראן" לצידו של בנה הכוכב מוריץ בלייבטראו.
 
"הצלחת הסרט נזקפת בחלקה הגדול להופעה המרהיבה של שתי השחקניות"
David Stratton, at the movies
 
האנה הרצשפרונג
 
למעלה מ 1200 נשים צעירות הגיעו לאודישנים לתפקיד של ג'ני.
הבמאי והמפיקים חיפשו לא רק שחקנית רגישה ומוכשרת אלא גם בחורה שתהיה משכנעת כבחורה ברוטאלית מחד ונגנית פסנתר מצד שני. לאחר חיפושים ארוכים נמצאת התגלית האנה הרצשפרונג. היא החלה בלימודי נגינה בפסנתר במשך חצי שנה, שלושה חודשי אמון באגרוף, בכדי שתוכל לבצע את כל דרישות התפקיד בעצמה.   
האנה היא בתו של שחקן טלוויזיה גרמני ידוע וזהו תפקידה הקולנועי הראשון.
 
"האנה הרצשפרונג גורמת למסך הקולנוע לרעוד"                         Variety
 
"האנה הרצשפרונג מהפנטת את המסך"                          New York Times
 


 

 
סוון פיפינג
 
סיים את לימודיו באקדמיה לתיאטרון בהאנובר, הצטרף לתיאטרון העירוני של וורטמברג. שם פגש את השחקנית נינה האס והופיע לצידה בטלוויזיה בסרט :האיש המת".
על תפקידו זכה בפרס הטלוויזיה הגרמני. ומאז הופיע במבחר סרטי קולנוע וטלוויזיה גרמניים. וכן במבחר סרטים של הבמאי השוויצרי מרק אוטיקר. הוא גם מלמד משחק בברלין.
 
 
ריצי מולר
 
יליד מנהיים, החל את דרכו כבונה כלים, עם השנים הפך לאחד הטובים והבולטים שבשחקנים שבגרמניה.
בגיל 24 שיחק חסר בית בן 16 בתפקיד שהווה את פריצת הדרך שלו.
בשנות ה- 80 נשאר נאמן לתיאטרון ונכנס לעולם הקולנוע רק בראשית שנות ה-90. ומאז הוא אחד מהכוכבים של הקולנוע הגרמני. השתתף ב 60 הפקות גרמניות ובינלאומיות.
 
יסמין טאבאטאבאי
 
ילידת טהרן. גדלה באירן ובגרמניה. מוסיקאית בהכשרתה. השתתפה וכתבה את המוסיקה לסרט "בנדיטים" על להקת נשים בבית כלא לנשים. פסקול שהפך לפסקול הנמכר ביותר של סרט אירופאי באירופה.
 
ודים גלאונה
 
קרוב משפחה של המחזאי והסופר צ'כוב. התגלה בהמבורג על ידי גוסטאב גרונדגנס (גיבור הספר והסרט מפיסטו) והצטרף לתיאטרון של המבורג. הופיע בסרטים בינלאומיים והפך לבמאי, סופר, משורר תסריטאי ומפיק, מרצה לתיאטרון באוניברסיטת דיסלדורף.
השתתף בלמעלה מ- 130 סרטים ועבד עם במאים כמו שברול, פקינפה, אלן קורנו, מקסימילאן של ועוד.
הגרמני היחידי שזכה בפרס מצלמת הזהב בפסטיבל קאן.
 
נדיה אול
 
זה שיתוף הפעולה השני שלה עם הבמאי קראוס.
לצד יוליה ינטש ופרנקה פוטנטה נחשבת לאחת משלוש השחקניות הפופולאריות ביותר בגרמניה. זכתה בפרס דב הזהב בפסטיבל ברלין על תפקידה בסרטו של פולקר שלנדורף "האגדה של ריטה" ופרסים רבים נוספים. השתתפה בסרט ההולנדי "שתי אחיות" שהיה מועמד לאוסקר.


 
הצוות
כריס קראוס - תסריט ובימוי
 
הבמאי, כריס קראוס, נחשב לאחד מיוצרי הקולנוע המבטיחים בגרמניה.
נולד בגוטינגן , לאחר שעבד כעיתונאי ומאייר למד באקדמיה הגרמנית לקולנוע וטלוויזיה בה הוא עובד עכשיו במרצה.
סרטו הראשון, "זכוכית שבורה" היה תגלית מפתיעה כשיצא בשנת 2002. הוא זכה לשבחים וגרף שני פרסים של הקולנוע הבווארי, פרס האקדמיה הגרמנית לתסריט ולצילום, פרס מצלמת הזהב לשחקן יורגן פוגל ופרס הכישרון הצעיר והמבטיח לבמאי.  
קראוס כתב כמה תסריטים לבמאים גרמניים בולטים, ועבד עם וולקר שלנדורף, כמה מן התסריטים שכתב זכו בפרסים רבים, נחשב לאחד התסריטאים הבולטים בגרמניה.
במשך 8 שנים עבד על הסרט "ארבע דקות" . "תמיד האמנתי שמוטיבציה היא מילה נרדפת לכישרון, ומה אם זה בדיוק להפך. ומה אם למישהו יש כישרון אבל אין לו מוטיבציה. הספור סובב סביב אמן, זו התחלה מטורפת. ליצור דמות שיכולה להשיג ולהגיע לכל דבר אבל מצליחה להשיג בעצם כלום. מרבית האמנים ואני ביניהם נרדפים על ידי המחשבה שזה עלול לקרות גם להם.
ארבע דקות זכה בפרס לתסריט בשנת 2004, בטרם הפך לסרט.
 
ג'ודית קאופמן – צילום
 
ב 2006 זכתה ג'ודית קאופמן בפרס מצלמת מרבורג על הישגיה במהלך חייה. זהו אחד הפרסים הבינלאומיים היוקרתיים ביותר לצלמים.
ילידת אוסטריה. שייכת למעגל המצומצם של צלמי הקולנוע הבולטים באירופה.
היתה מועמדת שלוש פעמים לפרס הצילום הגרמני וזכתה על עבודת הצילום בסרטו הראשון של קריס קראוס. עבדה בכמה מן הסרטים הגדולים והמצליחים בגרמניה אבל עובדת גם סרטים קטני ודלי תקציב.
 
אנט פוקס – מוסיקה
 
הלחנת הקונצ'רטו המסיים את הסרט הייתה משימה קשה במיוחד. כיוון שהיה עליה ליצור יצירה מסעירה לפסנתר תוך התייחסות למוסיקה של מלחינים גדולים כמו שומאן, מוצרט ובאך.
למדה הלחנה לסרטים וטלוויזיה במינכן, זכתה במלגות מהביאנלה האירופאית והשתתפה בסדנאות של מהנדס הקול ההוליוודי רנדי ת'ורן. והמעבד ההוליוודי סטיבן סקוט סמאלי.
כתבה את המוסיקה לסרט הדרום אפריקאי שהיה מועמד לאוסקר "מולדה", הלחינה מספר רב של פסקולים לסרטים וסדרות טלוויזיה. זכתה בפרס הקולנוע הגרמני על "המסע האחרון של מרתה".
 
 
כריס קראוס על המוסיקה
 
קיץ 2005, נסענו מברלין לאזור הצילומים. בית סוהר מימי הביניים. הנמצא במרכז העיר לוקאו. באזור השוק מוקף בבתים מימי הרנסנס. כל אותו היום לא פסק הגשם. זה היה שלושה שבועות לפני תחילת הצילומים, רצינו לעשות סרט על מוסיקה ולא היתה לנו מוסיקה בכלל. במשך למעלה משנה חיפשנו מוסיקאי שיוכל להמשיך משומאן, מוצרט ובטהובן. אבל ללא הצלחה.
הפרויקט יכול היה להיכשל או להתבטל כי היה ברור שבלי הקונצרט המסיים המעניק לסרט את שמו, והאמור לקשור את כל חוטי העלילה, בלי זה הסרט שלי לא יוכל להצליח. נסענו לאיטנו בגשם, מכונית צפרה לנו, הגשם החזק גרם לנו לא להתייחס להגבלות מהירות, לפני היו במכונית עשרות דיסקים של דוגמאות. ביקשנו כמעט מכל מלחיני הקולנוע בגרמניה לשלוח לנו איזה רעיון. החומר שקיבלנו היה מעניין, אפילו היו שם יצירות מבריקות. אבל משהו היה חסר, אותו משהו מטורף, שונה, ברוטלי, מיוחד ומרגש, שיביא את הדמות של ג'ני לשיא.
לקחתי את אחד הדיסקים האחרונים אליו היה מצורפים שני דפי A4, דברי הסבר של מלחינה שלא שמעתי עליה לפני כן. היא הסבירה כל תו שעמדתי להאזין לו. אני שונא הסברים, אני שונא גשם, והכי אני שונא שהתקוות מתחלפות בפחדים. כך שהתנאים היו ממש מושלמים. הקשבתי למשך ארבע דקות. ואז עצרנו את המכונית ויצאתי החוצה. תפסנו מחסה מתחת לעץ וצלצלנו למלחינה. צרחתי לתוך הטלפון כמה היא נהדרת, שאני רוצה להשתמש ביצירה שלה כמו שהיא, שהיא מצילה לנו את הסרט וגם מצילה אותנו . וזה אכן מה שהיא עשתה מצאה את הבאלנס בין האלתורים של שוברט, לבין אלה שלה. לעיתים נעימות עדינות לעיתים יצירה גולמיתהנותנת לסרט את ליבו.
פסקול הסרט הוא פסיפס המורכב ממסורות שונות, קלייזמר, באך, מוסיקת ברים, רוק, צלילים צפון אפריקאיים, סונטה של בטהובן, מטאל, אבל המוסיקה שמביעה בצורה הטובה ביותר את "ארבע דקות", את הרצון החזק למצוא את הייחוד שלך ואת חופש הביטוי היא אותה מוסיקה שכבשה אותנו באותו יום גשום ליד לוקאו.
 
 
Four Minutes is simply not to be missed
Andrew Sarris, The New York Observer

 

הקישו על התמונה להגדלה