בפרספוליס מגוללת מרג'ן סטראפי ספור רב קסם ריאליסטי ופוליטי. המבוסס על ספור חייה. מרג'ן בת ה-10 חיה בטהרן במשפחה אמידה. אביה מהנדס, אמה הפמיניסטית יוצאת להפגנות נגד השאה, ומרג'י לומדת בבית ספר צרפתי , חילוני. הוריה וחבריהם האינטלקטואלים חולמים על מהפכה סוציאליסטית. אך המציאות טופחת על פניהם.

ב- 1979 משתלטים המוסלמים הקיצוניים על איראן. השינוי חודר בכל עוצמתו אל תוך עולמה השקט של הנערה. בתחילה החובה ללבוש רעלה ואחר כך איסורים דתיים, ידיעות אל מעשי אכזריות ומעצרים המוניים. פחד וחרדה, ובהמשך מאורעות המלחמה נגד עיראק.

בגיל 14 נשלחת מרג'ן לבית ספר בוינה, לאחר קשים ומאבקים ואהבה ראשונה היא מסיימת את לימודיה אבל מגלה שהיא מתגעגעת. למרות שמשמעות היא לבישת רעלה וחיים בחברה המוסלמית היא חוזרת לאירן, כדי להיות קרובה למשפחתה. לאחר תקופת הסתגלות קשה היא מתחילה ללמוד אמנות, נישאת, וכל אותו זמן יוצאת נגד הדיכוי והצביעות. בגיל 24 למרות שהיא מבינה שהיא איראנית עד עמקי נשמתה היא אינה מסוגלת לחיות שם....

‡ עם יציאת הסרט לאקרנים שלחה ממשלת איראן מחאה רשמית לשגרירות צרפת בטהרן ולחצה על פסטיבל בנקוק לא להקרין אותו בפסטיבל.

ראיון עם מרג'ן סטראפי

האם איבדת את הנובלה המצוירת שלך לסרט כיון שחשת שלא סיימת עם הספור?

אני חושבת ששיתוף הפעולה שלי עם וינסנט פרונו, הוא שהפך את הכל לאפשרי. כשהנובלה המצוירת פורסמה לראשונה היא הפכה מיד להצלחה גדולה, וקיבלתי כמה הצעות לעבד את הספר לסרט. במיוחד כאשר הספר פורסם בארצות הברית. אפילו קיבלתי הצעה להפוך את זה לסדרה בסגנון בוורלי הילס 90210, וסרט בכיכובם של ג'ניפר לופז וברד פיט בתפקידי ההורים, דברים כאלה. זה היה ממש מטורף. למען הכנות חלפו 4 שנים מאז שכתבתי וציירתי את הספר וחשבתי שעבודתי הסתיימה. ורק כשהתחלתי לדבר עם וינסנט הבנתי שלא רק שיש לי הזדמנות לעבוד איתו אלא גם להתנסות במשהו חדש לגמרי. אחרי שכתבי את הספר הזה, ספרי ילדים, ספרים נוספים בסגנון, קומיקס, כתיבה לעיתון ועוד חשבתי שהגעתי לנקודה שבה אני רוצה לעשות שינוי. לא רציתי לעשות סרט לבד לגמרי והבנתי שאם אני רוצה לעשות את זה עם מישהו זה יהיה עם וינסנט ועם וינסנט בלבד. הוא נלהב מן האתגר ממש כמוני,

חשבתי שנהנה לעשות את זה ביחד... לפעמים, אלו הם הדברים הקטנים שמוליכים אל ההחלטות הגדולות. וכיון שכבר הכרתי את המפיק מרק- אנטואן רובר התחלנו לעבוד ביחד.

האם ידעת כבר מהחלה שזה יהיה סרט אנימציה באורך מלא ולא סרט רגיל.?

כן, כן אני חושבת שהיינו מאבדים את הראיון האוניברסאלי בספור עם סרט עלילתי רגיל, זה היה הופך לספור על אנשים הגרים בארץ רחוקה וממש לא דומים לנו. בצב טוב זה היה הופך לספור אקזוטי. או יוצא רע מאד כסרט על העולם השלישי. הספרים הצליחו ברחבי העולם כיון שהרישומים היו מופשטים, בשחור לבן. אני חושבת שזה איפשר לאנשים רבים להתייחס לזה אם זה בסין, ישראל, צ'ילה, קוריאה. זה לפרספוליס יש רגעים של חלום. הציורים הם בשחור לבן כי אני תמיד חוששת שבצבע זה יראה וולגרי. חשבתו שהאתגר יהיה גדול יותר גם מן הבחינה האמנותית ואסטטית.

במה את ווינסנט משלימים אחד את השני?

כשחלקנו את אותו הסטודיו, ציירנו ביחד. יש לנו סגנונות שונים. אבל הם מאד תואמים, אנו באים מארצות שונות, עם תרבות ורקע שונה, ויחד עם זאת תמיד שדרנו באותו רמה. אנו בעצם מייצגים ,את מה שנקרא "התנגשות תרבותית" אני מאד מוחצנת הוא מאד מופנם, אבל כשזה מגיע לעבודה משותפת, זה בדיוק להפך. כשעבדנו כמו מטורפים במשך 3 שנים לא רבנו אפילו פעם אחת. למרות שהיינו מאד כנים אחד עם השני

האם היתה לך בעיה לבחור מה מתוך 4 הספרים להכניס לסרט?

כשכתבתי את התסריט הייתי צריכה לזכור 16 שנים מחיי. כולל דברים שמאד רציתי לשכוח. זה היה תהליך מאד כואב. פחדתי להתחיל לכתוב ולא יכולתי לעשות את זה לבד. הדבר הקשה היה ההתחלה, ולהרחיק את עצמי מן הספור והאירועים. היינו צריכים להתחיל הכל מהתחלה ליצור משהו חדש לחלוטין אבל עם אותם חומרים. אנשים חושבים שנובלה מצוירת היא כמו תסריט מצויר אבל זה ממש לא.

האם הסכמתם על המראה של הסרט מההתחלה?

כן, אני משערת שאפשר להגדיר את זה "כריאליזם מסוגנן" כיון שרצינו הציורים יראו כמעט כמו אמיתיים. לא כמו בסרט מצויר , ולכן בניגוד לסרטים מצוירים לא היה לנו מרחב גדול בנוגע להבעות פנים ותנועה. זה המסר שרציתי להעביר לאנימטורים ולמעצבים.

תמיד היתה לי אובססיה לניאו ראליזם האיטלקי ולאקספרסיוניזם הגרמני. והבנתי למה די מהר, שניהם תוצאה של תפיסה קולנועית פוסט מלחמתית. אחרי מלחמת העולם הראשונה המצב הכלכלי בגרמניה היה כל רע שהם לא יכלו לצלם בלוקשינים, והם צולמו באולפנים שספקו את האווירה ואת הצורות הגיאומטריות. באיטליה של אחרי מלחמת העולם השנייה קרה אותו דבר אבל התוצאה שונה, צילמו ברחובות עם שחקנים לא מוכרים כי לא היה כסף. בשתי הגישות אתה מוצא את התקווה אצל אנשים שעברו מלחמה וחוו ייאוש גדול מאד. גם אני תוצר של פוסט מלחמה. וחיתי שמונה שנים בזמן המלחמה בין אירן לעיראק. הסרט הוא קומבינציה של שני הסגנונות, יש בו סצנות מאד ריאליסטיות וגישה מאד מזרחית ודימויים שלעיתים הם על גבול המופשט. והיינו מושפעים מאלמנטים מסרטים שמאד אהבנו כמו הקצב המואץ של "החברה הטובים " של סקורסזה.

איך חילקתם את העבודה בינך, לבין וינסנט והמנהל האמנותי מרק ג'וזה?

היינו צריכים עוד מישוה עם מבט על, שישלו כל התהליכים של יצירת הקולנוע. וינסנט הציעה את מרק כי הוא עבד איתו בעבר. הוא גם היה היחיד שהבין מה אנחנו רוצים לעשות. אני כתבתי את העלילה ווינסנט ואני כתבנו ביחד את התסריט. וינסנט היה אחראי על עיצוב ההפקה, הצילומים, האביזרים, הדמויות,ומה שהתרחש בכל סצנה וסצנה. יחד עם זאת לכל אחד היה מה לומר בכל שלב של העשייה. עכשיו אני בקושי יכולה לומר איפה מתחילה עבודה של מישהו ומסתיימת ומתחילה עבודתו של מישהו אחר.

זהו סרט אנימציה עם הרבה מאד דמויות...

600 דמויות שונות, זה לא רגיל שיש כל כך הרבה. ציירתי את כולן, מלפנים ובפרופיל. אחרי זה המעצבים והאנימטורים ציירו אותם מכל זווית אפשרת כשהם מפתחים את הבעות הפנים ותנועה. כדי לסייע להם צילמו אותי משחקת את הסצנות. והיה לי גם התפקיד הנוראי של לעשות כוריאוגרפיה לסצנה של השיר EYE OF THE TIGER

האם היה לך קשה לראות מעצבים נוספים מפרקים את הציורים שלך ומציירים אותך כל הזמן?

זו הרגשה מוזרה. הציור שלך הוא כמו התינוק שלך ופתאום הוא שייך לכולם. הם לא רק פרשו את הדמויות והציורים שלי, אלא גם את פני ואת ספור חיי. בניגוד לוינסנט תמיד עבדתי לבד. אפילו היתה לי פינה משלי בסטודיו, כך שאפשר להבין איך הרגשתי כשראיתי את פני בכל מקום. בקטן בינוני וגדול. כילדה קטנה, מתבגרת, כנערה, כבוגרת, מלפנים מאחור, בפרופיל, צוחקת, בוכה, מקיאה, צינית ועוד.

זה היה בלתי נסבל. הייתי צריכה לומר לעצמי, "זו רק דמות. זה נכון לגבי גם לגבי שאר הדמויות כי גם הספור שלהם אמיתי, הסבתא שלי כמובן היתה קיימת, חיה ונפטרה כך גם דודי. לא יכולתי לתת לרגשות להפריע לי בעבודה, אחרת זה היה בלתי נסבל על כולם. אם היו רואים אותי עם דמעות בעיני הם לא היו יכולים להמשיך לעבוד. הם היו חייבים להרגיש חופשיים כדי שיוכלו לעשות את המיטב. לא היתה לי ברירה אלא להתייחס לעצמי ולאנשים בחיי כדמויות מספור. מרג'ן עושה ככה , סבתה היא ככה ועוד. זה לא אומר שלא היו רגעים שהרגשות הציפו אותי , במיוחד כעצבו את ההורים שלי.

למה בחרת בקיארה מסטרויאני כקול שלך?

רצינו להקליט את הקול לפני הצילומים כך שהאנימציה, התנועות והבעות הפנים יתאימו לדיאלוג ולמשחק של השחקנים. השם הראשון שעלה הוא של דניאל דרייה בתפקיד הסבתא. היא היחידה שיכלה לבצע את הדמות בצורה הנכונה. היא מצחיקה אינטליגנטית ומלאת שנינות ושמחת חיים. היא אינה מפחת מסיטואציות אבסורדיות.

חלמתי על קתרין דנב כקול של אימי. בימי באיראן שני השחקנים הצרפתיים המפורסמים ביותר היו אלן דלון וקתרין דנב. היא מתאימה בדיוק לתפקיד. כשהיא ערכה גיליון מיוחד של "ווג", היא הזמינה 20 אמנים לעבוד על הגיליון כולל אותי. הייתי כך גאה. כשבקשתי ממנה להשאיל את קולה היא הסכימה מיד, אני מוכרחה לומר שכל כך התרשמתי לביים ולעבוד לצידה.

בשלב מסוים בחזרות הייתי צריכה להגיד נשים כמוך אני רק רוצה להצמיד לקיר ולזיין ולזרוק אותם לזבל. למזלי יכולתי לעשות את זה אחרי כמה כוסות של קוניאק, ורק אחרי שבחרתי את קיארה הבנתי שאני מוסיפה עוד נדבך ביצירת מיתולוגיה קולנועית כשגיליתי שהן שיחקו כבר אמא ובת בכמה סרטים. קיארה שמעה על הסרט דרך אמה, וצלצלה אלי כדי לעשות מבחן קול. ואחריו ממש התחברנו, אהבתי את קולה את הכישרון, האישיות והנדיבות שלה. עבדנו קשה ועשינו חזרות במשך חודשיים. היא וורקוהולית ופרפקציוניסטית, כמו וינסנט וכמוני. היא עקבה אחרי כל שלב בעשיית הסרט ולעיתים רבות קפצה לבקר אותנו.

מה הוא הרגע שאת זוכרת היטב בכל התהליך?

ההקרנה הראשונה לכל הצוות בבית קולנוע בשנז אליזה, בסוף בכיתי ויחד איתי כל הקהל.

איראן היא עדיין בכותרות למרות שאת רוצה שהסרט יהיה אוניברסאלי אי אפשר שלא לראות אותו מבלי להתייחס לאיראן?

נכון, למרות שבעיני החלק האקזוטי ביותר דווקא מתרחש בוינה. הסרט לא שופט. הוא לא אומר זה נכון וזה לא נכון. הוא רק מראה שלסיטואציה יש הרבה רבדים. זהו לא סרט פוליטי, הוא קודם כל סרט על אהבתי למשפחתי, אבל אם בסופו של דבר הקהל במערב יתייחס לאיראנים כבני אדם ממש כמו כולנו ולא רק כאל משהו אבסטרקטי כמו " איסלאמים פונדמנטליסטיים", "טרוריסטים" וציר הרשע. אני אחוש שעשיתי משהן. אל תשכחו שהקורבנות הראשונים של הפונדמנטליזם הם האיראנים עצמם.

את מתגעגעת לאיראן?

בוודאי, זו היא מולדתי ותמיד תהיה. אם הייתי גבר הייתי אומרת איראן היא אימי וצרפת היא אשתי. ברור שאיני יכולה לשכוח את השנים שהייתי מתעוררת מדי בוקר למראה ההרים הגבהים עטופי השלג בטהרן. קשה לי לחשוב שלא אוכל לראות את זה יותר. זה חסר לי . יחד עם זאת אני מנהלת את החיים שרציתי. אני גרה בפריז שזו אחת הערים היפות ביותר בעולם. עם הגבר שאני ואהבת עושה את העבודה שאני אוהבת חוץ מזה שמשלמים לי לעשות את מה שאני ואהבת.

מתוך כבוד לאלה שנשארו שם, שחולקים את דעותיי אבל אינם יכולים להביע אותם אני מוצאת שזה לא מכובד ולא נכון להתלונן. אם הייתי נכנעת לייאוש הכל היה יורד לטמיון. אז עד לרגע האחרון ארים את ראשי ואמשיך לצחוק. כל זמן שאתה חי אתה יכול לצעוק ולמחות, יחד עם זאת אני חושבת שצחוק הוא הנשק החזק ביותר.

ראיון עם קתרין דנב

איך שמעת על מרג'ן סאטרפי?

אני קוראת את הקומיקס שלה בעיתון ליברסיון. אחרי זה קראתי את כל ארבעת ספרי פרספוליס. שמאת אהבתי. אני אוהבת את ציורי השחור לבן שלה והדרך שבה היא משתמשת בהם. הם מאד סוריאליסטיים ומציאותיים באותו זמן. אני אוהבת את הרוח הטובה שלה, החופש שלה, את הספור שלה שהיא מספרת בנדיבות, הומור, לעג עצמי ורגש. הטריות האמביציה וההצלחה של העבודה שלה. ויחד עם הזאת העמדה שהיא נוקטת ומה שיש לה להגיד. אמרתי בראיון שמרג'ן היא הסופרת החביבה עלי.

כשהתבקשתי על ידי המגזין ווג לערוך גיליון מיוחד לפני שלוש שנים. הזמנתי אותה להצטרף. היא עשתה עמוד קומיקס אחד שאני מוצאת מצחיק מאד.

את זוכרת את הפגישה הראשונה?

שתינו קפה ביחד. ושמתי לב שהיא מעשנת כבדה ממש כמוני. היא אדם מקסים. מבריקה ומאד מצחיקה. אני אוהבת את הקסם המזרחי שלה ואת המתיקות המלווה בלעג עצמי. היא מאד מצחיקה ומאד עמוקה. המבט שלה על החיים הוא מאד מיוחד. כשהיא ביקשה ממני לעשות את הקול של האמא שלה בסרט מיד הסכמתי בגלל שזו היתה היא ובגלל שרציתי לעשות קולות לסרט אנימציה כבר המון זמן

את יכולה לספר לנו על ההקלטה?

התסריט של מרג'ן היה מצוין. הוא היה לא רק נאמן מאד לספרים, אלא גם היה לו הגיון קולנועי רב. נפגשנו באולפן. והיא שיחקה וביימה מולי. היא היתה מאד ממוקדת, יחד עם זאת נתנה לי מחרב פעולה .

מה את חושבת על דמות האמא?

היא ממש כמו כל אמא המתמודדת עם נערה מתבגרת, המתמודדת עם החיים ועם האתגרים שהם מציבים. היא מבינה , דואגת ומתחשבת.

פרספוליס מוסיף פרק נוסף למסורת קולנועית כשדניאל דרייה היא שוב אמך

זה כבר הפך בלתי נמנע וקיארה משחקת את ביתי.

מה תזכרי ממרג'ן ?

היא אומרת דבר אחד בקולה ודבר אחר עם עיניה.

ביוגרפיה

מרג'ן סטראפי

נולדה ב-1969 בטהרן, למדה בבית ספר צרפתי. עברה לבית ספר בוינה ב 1994 עברה לצרפת.

בפריז באמצעות חבירה כותבי ספרי הקומיקס הגיעה ל אטלייה דב ווג'., סטדיו שמאגד כמה מן הבולטים בכותבי הקומיקס.

פרספוליס 1 פורסם ב 2000, בו ספרה את ספור 10 שנותיה הראשונות. עד לנפילת משטרו של השאח. ופריצת מלחמת אירן עיראק, פרספוליס 2 שפורסם ב 2002, מתאר את ימי המלחמה והמעבר לוינה, 3 וארבע מספרים על הגלות באוסטריה והחזרה לאיראן.

מאז פרסמה גם את "ריקמה". ו"עוף עם נוצות,.

פרספוליס הוא סרטה הראשון

וינסנט פרונו

יליד 1970, מוכר גם בשמו הספרותי וינשלוס. אחד מהבולטים בין יוצרי הקומיקס המחתרתיים בצרפת.

ביחד עם חברו היוצר סיזו, המציא את הדמות מסייה פרלי.

הפרויקטים שיצר לבד ," סופר נגרה", "ברוכים הבאים למועדון המוות", ו"פט בון סוף שמח".

הוא זכה להכרה רחבה כשספריו "קוף חכם" ו"וויז ובאז" היו מועמדים לפרס בפסטיבל ספרי הקומיקס באנגולם.

ביחד עם סיזו יצר שני סרטי אנימציה קצרים

העיתונות הצרפתית על הסרט

פרספוליס הוא סרט גדול, ולא רק בז'אנר סרטי האנימציה

LE JOURNAL DU DIMANCHE

סרט מצחיק ועצוב , מרגש מחנך ומרתק,

Paris Match

בזכות סרט זה נפתחת האנימציה הצרפתית לגאנר חדשני. עיבוד נאמן לספק קומיקס. בסגנון ריאליסטי עם מסר אוניברסאלי. והכל עם המון חוש הומור

Tele- cine-obs

בסרט זה בשחור לבן אנו מוצאים את ההומור הציני של ספור פוליטי והמוניסטי. הסרט מזכיר בסגנונו את הקומדיות האיטלקיות של פעם. כוכבים כמו דנב, ודרייה וקיארה מסטוריאני משאילים את קולם לדמויות האקזוטיות והרגישות הללו.

Telerama

PERSEPOLIS

De Marjane Satrapi et Vincent Paronnaud

AU CINEMA A PARTIR DU 18 SEPTEMBRE

SYNOPSIS

Téhéran 1978: Marjane, huit ans, songe à l'avenir et se rêve en prophète sauvant le monde. Choyée par des parents modernes et cultivés, particulièrement liée à sa grand-mère, elle suit avec exaltation les évènements qui vont mener à la révolution et provoquer la chute du régime du Chah.

Avec l'instauration de la République islamique débute le temps des "commissaires de la révolution" qui contrôlent tenues et comportements. Marjane qui doit porter le voile, se rêve désormais en révolutionnaire.
Bientôt, la guerre contre l'Irak entraîne bombardements, privations, et disparitions de proches. La répression intérieure devient chaque jour plus sévère.
Dans un contexte de plus en plus pénible, sa langue bien pendue et ses positions rebelles deviennent problématiques. Ses parents décident alors de l'envoyer en Autriche pour la protéger.
A Vienne, Marjane vit à quatorze ans sa deuxième révolution: l'adolescence, la liberté, les vertiges de l'amour mais aussi l'exil, la solitude et la différence.

FICHE TECHNIQUE

Réalisation : Marjane Satrapi et Vincent Paronnaud
Scenario: Marjane Satrapi et Vincent Paronnaud

D'après l'oeuvre de Marjane Satrapi "Persepolis"
Acteurs : Chiara Mastroianni, Catherine Deneuve, Danielle Darieux, Simon Abkarian
Producteurs : Xavier Rigault et Marc-Antoine Robert
Producteur Associé : Kathleen Kennedy
Production: Celluloid Dreams, 2.4.7 Films, France 3 Cinema, The Kennedy/Marshall Company (USA)
Directeur Artistique : Marc Jousset
Montage: Stéphane Roche
Chef Décoratrice: Marisa Musy
Son: Thierry Lebon, Eric Chevallier, Samy Bardet
Distribution Israel : Eden Cinéma Ltd.

Durée : 1h35 min (Français st hebreu)

Salles de Cinéma:

Version Anglaise:   Cinema City / Hen Rehovot
Version Française: Dizengoff Tel-Aviv / Théâtre de Jérusalem / Yes Planet Ramat-Gan / Yes Planet Haifa /
                                 Haïfa Panorama

הקישו על התמונה להגדלה

בין לקוחותינו

מוסיקה: הפסטיבל למוסיקה קאמרית ירושלים פסטיבל אבו גוש הפרויקט הקאמרי הישראלי חג המוסיקה הישראלית הקונסרבטוריון הישראלי למוסיקה-שטריקר האנסמבל הקולי החדש האנסמבל המאה -21 אנסמבל סירנות נתן זך:שירים וקריאת שירים,שלומי פריג' :לחנים סוזן ווגה ורוניק סנסון סדרת "ג'אז חם" במוזיאון תל-אביב וברחבי הארץ זמריה מרסדס סוסה פטריק ברואל ריקי גל

מחול: להקת המחול ענבל פינטו ואבשלום פולק רונית זיו רמנגאר בימות הפקות: להקת המחול בלט מונטריאול פילובולוס בלט טרוקדרו הפקות צמח-עופר: אלווין איילי קורוס ליין בוריס אייפמן כרמן יסמין ורדימון

קולנוע: סרטי נחשון: האמנות בזבל העולם גדול והישועה מעבר לפינה\נמפתח של שרה עיילה הזייפנים לונדון ריבר מה שעובד פרח המדבר ברלין 36 כמו כולם קולנוע חדש: בלתי נראית מה עוד אני רוצה קופקבנה סרטי אורלנדו: אחר הצהרים עם מרגריט בחזרה לכפר גומורה ג'יגולו צרפתי הסוד שבעינים טוטורו סראפין עשבים שוטים פריחת הדובדבן קונטרול פסטיבל הקולנוע הצרפתיפסטיבל "עין יהודית" באשקלון

על המשרד

לאחר שפרש בתחילת שנות ה-90 מתיאטרון הבימה, החל שאולי לעסוק ביחסי ציבור, המשרד מטפל במגוון מתחומי התרבות:מחול,קולנוע, תיאטרון ומוסיקה (קלאסי,עולם,ג'אז ומוסיקה קלה).
הידע העצום שלו בכל התחומים הללו זוכה להערכה עצומה אצל אנשי התקשורת, הוא מקפיד להתעדכן בכל מה שקורה בעולם בתחומים בהם הוא מטפל.
בשנה האחרונה הצטרפה אליו נטע,שניהלה במשך למעלה מעשור את מפעל המלגות ע"ש שרת של קרן התרבות אמריקה-ישראל והמשרד הרחיב את פעילותו גם לתחום ההפקה במצוינות בתרבות. ביחד נותן המשרד מענה רחב בשני התחומים הללו להפקות מקומיות.

יחודו של המשרד הוא בשילוב של מקצוענות חסרת פשרות בשילוב של יחס אישי לכל האמנים בהם המשרד מטפל.לשאולי ונטע הכרויות רבות,מגוונות ואמיצות עם רבים מהעילית של העוסקים בתרבות בארץ.

שאולי בסקינד יחסי ציבור כתובת: דרך מנחם בגין 44 תל אביב 66183. טלפון: 035238080 פקס: 035238080