דפי תוכן

קולנוע 2012
קולנוע 2011
קולנוע 2010
קולנוע 2009
קולנוע 2008
קולנוע 2007
ראשי »קולנוע » קולנוע 2007 »סוד

סוד

 

 

סוד
 
 
סרט של קלוד מילר
 
 
"סוד" של קלוד מילר הוא סאגה משפחתית סוחפת, סיפורה של משפחה משנות השלושים ועד שנות השמונים. סיפורם של סוד משפחתי אפל, תשוקות חזקות ובגידות, על רקע השואה והכיבוש הנאצי.
הסרט נכתב על פי רב המכר האוטוביוגרפי של פיליפ גרינבר, שנפתח המשפט: "בן יחיד, זמן רב היה לי אח". אח מדומיין בלבד עד לגילויו של סוד מטלטל שמשנה את חייו השלווים של פרנסואה עם הוריו, טניה ומקסים...
 
מועמד ל 11 פרסי סזאר (האוסקר הצרפתי)
ביניהם הסרט, הבמאי (קלוד מילר) , שחקנית ראשית ( ססיל דה פראנס) ושחקניות משנה (ג'ולי דפרדייה ולודבין סאנייה), עיבוד , מוסיקה, צילום, עיצוב, תלבושות ועריכה.
הסרט זכה להצלחה עצומה בצרפת ועד לסוף שנת 2007 צפו בו למעלה ממיליון ושש מאות אלף אנשים.
 
במאי: קלוד מילר
תסריט: קלוד מילר, נטלי קרטר
מבוסס על ספרו של פיליפ גרימבר "סוד"
מפיקים: איב מרמיון
עוזר מפיק: אלפרד הורמר
הפקה: UGC, Integral Films, France 3 Cinema
צילום: ג'רר דה בטיסטה
עריכה: וורוניק לנג'
אחראי על התאופרה: ג'אן-פייר קוהוט-סבלקו
הלבשה: ג'קלין בושר
סאונד: פסקל ארמאן
הפצה בישראל: עדן סינמה בע"מ
-          הסרט יוצג בארץ החל מן ה 21 לפברואר בלב ת"א       לב מנדרין ת"א         לב דניאל הרצליה       לב אלרם ר"ג      לב סמדר ירושלים          לב אבן יהודה          פנורמה חיפה
 
שחקנים:
ססיל דה פראנס
לודיבין סאנייה
פטריק ברואל
ז'ולי דפרדיה
מתייה אמלריק
 
צרפת, 2007
צרפתית, תרגום לעברית.
100דקות (צרפתית, תרגום לעברית)

אודות הבמאי
 
הביוגרפיה של קלוד מילר:
[
קלוד מילר נולד בפאריס ב-1942 ולמד קולנוע בבית הספר "איד"ק", אותו סיים ביוני 1965. הוא עבד כעוזר במאי עם מרסל קרנה, רובר ברסון, ז'אק דמי, ז'אן לוק גודאר ופרנסואה טריפו, עמו קשר גם ידידות אמיצה. לאחר שהתנסה בכל מקצועות הקולנוע, הוא הצליח בזכות נחישותו ולאחר שיצר סרט קצר אחד ("קאמי או הקומדיה הקטסטרופלית"), לביים את סרטו הארוך הראשון שעסק בנושא לא פשוט - יריבות אכזרית בין שני מדריכים בקייטנה: La Meilleure façon de marcher (1975). בסרט השתתפו פטריק דוארה, שהיה אז בשיא הקריירה שלו, חזק וכובש, ופטריק בושיטה, אז עדיין בתחילת דרכו, בתפקיד של גבר שביר ופגיע.
עם סזאר אחד בכיס, מילר מסתער מיד על סרטו השני, dites lui que je l'aime (1977), עיבוד לספר של פטריסיה הייסמית, בהשתתפות ג'ראר דפרדייה, מיו-מיו ודומיניק לאפין בסיפור אהבה מטורף ולא מציאותי, שלא זכה לאהדת הקהל. אחריו באו שתי הצלחות מסחריות גדולות, garde à vue (1981), עיבוד לרומן של ג'ון ויינרייט (שזכה לרי-מייק עם מורגן פרימן ומוניקה בלוצ'י), ו- Mortelle randonnée (1982), עיבוד לרומן של מארק בוהם. שתי שחקניות גילמו בסרט שני תפקידים בלתי נשכחים: רומי שניידר כאישה שמעידה נגד בעלה במהלך ליל חקירה, ואיזבל אדג'ני כהרפתקנית יפה ומסתורית אחריה עוקב בלש פרטי, בגילומו של מישל סרו. שני תרגילי סגנון סוחפים שהפכו את מילר ליקיר הקהל הרחב. 
 
בסרטו הבא זוכה מילר לניצחון נוסף:  L'Effrontée (1985), מבט קסום מלא כנות וחוכמה על התבגרות בכפר. שרלוט גינסבורג מאירה את המסך וחוזרת שוב בסרטו הבא של מילר, "הגנבת הקטנה" מ-1988, שמתרחש בשנות החמישים. התוצאה פחות משכנעת אבל מילר חוזר עם פרק שלישי במסעו אל נבכי ההתבגרות הנשית, L'Accompagnatrice, 1992, שבו מככבת רומן בורינג'ר. סרטו הבא "החיוך" מ-1993..
 
בסרט "La Classe de neige", 1998, הבמאי חוזר לילדות ויוצר יצירה היפר-ראליסטית מעורבת בפנטזיה.
 
ב-2003 מילר מציג בתחרות הרשמית של פסטיבל קאן את סרטו החדש, "לילי", (2002), עיבוד חופשי ליצירתו של צ'כוב "השחף", בכיכובה של לודיבין סנייה הקורנת.
 
ב-2006 הוא מביים את הסרט "סוד", עם פטריק ברואל, ססיל דה פראנס, ז'ולי דפרדייה ולודיבין סנייה. "סאגה משפחתית, סיפורה של משפחה יהודית-צרפתית אחריה אנו עוקבים משנות השלושים ועד שנות השמונים. סיפורו של סוד משפחתי, של תשוקות גדולות ובגידה, על רקע השואה ורדיפות הנאצים"...קלוד מילר.
           
הקשר של קלוד מילר להיסטוריה
 
בראיון עיתונאי הסביר קלוד מילר ש"סוד", בגלל הנושא שבו הוא עוסק, נוגע בו באופן אישי מאוד: "כאשר אנו מדברים על קורבנות הנאצים, לעיתים קרובות יש לנו הרגשה שהאנשים האלה לא היו כמו כולם: שהם לא חוו סיפורי אהבה, לא ידעו תשוקה (...) אני נולדתי ב-42', ואין הרבה ניצולים במשפחה שלי: רוב הדודים שלי, הדודות והסבים, לא חזרו ממחנות הריכוז. בהיותי ילד ואחר כך מתבגר, מצאתי עצמי רדוף על ידי הסיפור הטראומטי והמחריד הזה. חוויתי פחדים ופוביות. (...) אבל באופן מוזר, זהו נושא שבו לא נגעתי באף אחד מסרטיי הקודמים. (...) הרגשתי שהעיבוד לספרו של פיליפ גרימבר יכול להיות ההזדמנות לחלוק כבוד למשפחתי ולסיפור שלה. במיוחד משום ששנינו באנו מאותו רקע חברתי – לא בורגנים וגם לא בני מעמד הפועלים. הורינו היו זעיר בורגנים, סוחרים, יהודים אשכנזים".".
 
מתוך ראיון עם קלוד מילר:
 
"סוד", סרטך החדש, בדומה לסרטים קודמים שלך, גם הוא עיבוד לספר – לרומן של פיליפ גרימבר. מה משך אותך בסיפור הזה? האם אתה מעדיף לעבד יצירות ספרותיות לקולנוע או לעבוד עם תסריטים מקוריים?
"מה שבמיוחד מצא חן בעיני ברומן "סוד" זה שמדובר בסיפור של אהבה, תשוקה ובגידה, עם כל המשתמע מכך לגבי חוסר מוסריות, ומכך שהסיפור אינו מלא ברגשות אשם. בנוסף, הסיפור מתרחש בזמן השואה, ואין ספק שלא היה לו את אותו אפקט אילו היה מתרחש בתקופה אחרת. אין ספק שזה מה שהופך אותו לכל כך מטלטל. (...) הדבר שאני הכי אוהב זה לקחת דמויות, רעיון של סיפור או "פיצ'" כמו שקוראים לזה היום, ומתוך זה לחלום את הסרט. לדמיין כל פריים, כל סצנה, כל דיאלוג, לכן אני כל כך מאושר לעשות עיבודים. כאשר אני עובד על תסריט מקורי, קיים הפחד מהדף הריק. הכל צריך לעשות לבד ואני נתקף חרדה, אני הרבה יותר מבוהל, אני הרבה יותר ביקורתי כלפי עצמי".
 
ועם זאת, החופש היצירתי שלך אינו דומה כאשר אתה מעבד סיפור של מישהו אחר, כמו במקרה של הסיפור של פיליפ גרימבר ב"סוד"...
"אני לא חש שהחופש שלי מוגבל. מכיוון שאני חסר אחריות, בלתי מוסרי או חסר מוסר, אני חש לגמרי חופשי לעשות מה שאני רוצה. אם מדובר בסופר שחי, אני מודיע לו על כך מראש ובדרך כלל דואג לכך שהוא לא ישתתף בכתיבת התסריט כי זה יותר מדי מתסכל עבור מי שהעביר כמה חודשים מחייו בכתיבת סיפור מסוים. הוא השקיע שם את נשמתו ואת ליבו ואם אנחנו מתחילים להתווכח על פרטים, זה עלול להיות כואב מאוד ומתסכל, במיוחד בשבילו. אני לא חושב שזה מאוד בריא שסופר ישתתף בעבודה הזאת ובנוסף, אלה שני מקצועות שונים מאוד. פעם אחת בכל זאת עבדתי כך, בסרט " LA CLASSE DE NEIGE", אבל הסופר עמנואל קארר עבד כבר קודם בקולנוע, הוא היה מבקר ואחר כך גם ביים סרט על פי רומן שהוא עצמו כתב, " LA MOUSTACHE", כך שזה לא היה בדיוק אותו דבר. במקרה של "סוד", מסתבר שזה רומן אוטוביוגרפי, וזה מוסיף הרבה אחריות. בפרויקט מהסוג הזה עדיף שהכותב יסכים לכך שעומדים לעבד את ה"תינוק" שלו. בכל מקרה, ברגע שהסרט קיבל צורה מבחינתי, הראיתי אותו לפיליפ גרימבר. מהר מאוד הוא הפך לחבר של ממש, עוד לפני שבכלל ראה את הסרט, ואני חושב שאנחנו אפילו עוד יותר קרובים עכשיו, אחרי שהוא צפה בו".
 
  
 מתוך העיתונות
 
אחרי מלחמת העולם השנייה, בן יחיד למשפחה יהודית, מגלה סוד כבד אודות האירועים שקדמו ללידתו. בסרט "סוד", קלוד מילר מביא עיבוד יוצא דופן לרומן התקופתי של פיליפ גרימבר. הבמאי אינו נופל למלכודת של עיבוד ציורי ונצלני לסיפור. הסרט ניחן במקוריות (סצנות מן העבר מצולמות בצבע וסצנות ההווה – בשחור לבן), והבימוי היעיל מחזיק אותנו חסרי נשימה עד לכתוביות הסיום. משחק מצוין של השחקנים (לודיבין סנייה, ז'ולי דפרדייה) תורם גם הוא להצלחת הסרט. "סוד" מטלטל. ("סטודיו").
 
"נהוג לומר שסודות אסור לגלות, לכן לא נאמר יותר מדי על סרטו החדש של קלוד מילר, המבוסס על הרומן התקופתי של פיליפ גרימבר. זהו – בין היתר – סיפורה של אהבה הרסנית שקורעת משפחה יהודית בזמן מלחמת העולם השנייה. בסרט הזה, שמשלב תקופות שונות וכמו לרוב אצל מילר - בוחן את האזורים האפלים של בני האנוש, ססיל דה פראנס מגלמת את טניה, שחיינית בעלת גוף מפוסל שמעוררת רעידת אדמה לא רצונית אך גורלית בחיי הזוג חנה (לודיבין סנייה) ומקסים (פטריק ברואל). תפקיד קשה, דו משמעי, אותו מגלמת השחקנית בדייקנות ורגישות עד אין קץ. (סטודיו).
 
"(...) סרט זה, שהוא באותו זמן אישי והיסטורי, זורם ומורכב, אותו מנווט קלוד מילר בעידון ובתבונה. (לה פיגארו)
 
פטריק ברואל מגלם בהחלטיות את התפקיד הכפול של בעל-מאהב מלא חיים. בלי הצטעצעויות. זהו אולי תפקידו הטוב ביותר מזה זמן רב. (...) הוא גם בר מזל להיות נוכח בדו קרב בין שתי נשים נפלאות: לודיבין סנייה נגד ססיל דה פראנס. הדמויות שלהן מתפתחות ומתמלאות לאורך הסיפור, תוך איפוק ושקט, ומשיגות בסצנות מסוימות פסגות של אינטנסיביות נדירה. ("ז'ורנל דה דימאנש")
 
 (ססיל דה פראנס הקורנת, לודיבין סנייה השברירית כל כך (...) פטריק ברואל מדויק מאוד (...). עם הסוד הזה קלוד מילר חושף עצמו ומאיץ את פעימות לב הצופים. (פיגארוסקופ).
 
ססיל דה פראנס ופטריק ברואל יוצרים צמד קולנועי יפה. זוג מרגש מאוד על המסך הגדול. (מטרו).
 
מבחינה ויזואלית, מילר מביים יצירה עשויה למשעי. עיצוב מוקפד, תאורה שמשחזרת באופן מרהיב את העולם שבין שתי מלחמות העולם, תלבושות מדויקות: "סוד" מתברר כסרט יפה מאוד גם מבחינת הצילום. אבל ההצלחה הגדולה ביותר של "סוד" טמונה במשחק של המשתתפים בו – ססיל דה פראנס בתפקיד אימו של המספר, יוצרת דמות שהיא קורנת וצנועה, של ספורטאית עם גוף מפוסל. ז'ולי דפרדייה משמשת עדה מהימנה לדרך שעברה המשפחה הבלתי רגילה הזו. COMME AU CINEMA.com
 
 
שחקנים
 
ססיל דה פראנס
ילידת בלגיה, עברה בגיל 17 לפאריס על מנת לפצוח בקריירת משחק. כאשר למדה בבית ספר למשחק גילה אותה סוכן השחקנים דומיניק בסנהר. היא החלה להשתתף בסרטים קצרים ובסרטי טלוויזיה, ושיחקה בתיאטרון. בשנת 2000 גילמה תפקיד ראשי ראשון בסרט באורך מלא, בקומדיה "אמנות הפיתוי", אשר הביאה אותה אל תודעת הקהל הרחב בצרפת.
בתחילת דרכה גילמה דה פראנס בעיקר תפקידי נשים צעירות בעלות אופי רומנטי, כמו למשל בסרט "אירן עדיין רווקה" מ-2002. הסרט "פודינג אירופאי" של סדריק קלפיש זיכה את דה-פראנס בסזאר לתגלית הצעירה של שנת 2003 וגם בפרס לואי לומייר. ב-2004 השתתפה בהפקה אמריקאית על פי הספר "מסביב לעולם בשמונים יום", לצידם של ג'קי צ'אן וארנולד שוורצנגר. בשלב זה, כאשר היא כבר כוכבת בינלאומית, הציעה לה הבמאית דניאל תומפסון את התפקיד הראשי בסרטה עטור הכוכבים, "כסאות מוסיקליים" מ-2005.
 ב-2005-2006 צילמה ססיל דה פרנאס לא פחות משישה סרטים, בהם "אמונה רעה", בו גילמה יהודיה המתאהבת במוסלמי ונאלצת להתמודד עם הסתייגות החברה מהקשר ביניהם, וסרטו האחרון של לורן הרבייה, "הקולונל שלי".
 
פטריק ברואל:
פטריק ברואל מנהל קריירה כפולה ומזהירה, הן כזמר והן כשחקן. הוא החל את דרכו הקולנועית ב-1979 בסרטו של הבמאי אלכסנדר ארקדי, "שרב", ובהמשך שיחק בשלושה סרטים נוספים של הבמאי. בשנות השמונים החלה הקריירה שלו לנסוק והוא השתתף בפרויקטים גדולים דוגמת "Attention bandits" מ-1986, "La Maison assassinée" מ-1988 ו-"Force Majeure" מ-1989.
ב-1995 יצא ברואל לנסות את מזלו בהוליווד והשתתף בגרסתו של הבמאי סידני פולאק לסרט הקלאסי "סברינה", ובשנת 1999 בקומדיה הרומנטית "אבדות ומציאות". הוא חוזר לצרפת בתפקיד בלתי צפוי בסרט ההרפתקאות "היגואר" של פרנסיס ובר ב-1996. אחר כך החליט להשתתף בסרטי איכות וכך הגיע אל דומיניק קבררה בסרט "Le Lait de la tendresse humaine, ו"דברים יפים" של ז'יל פאקה-ברנר.
לאחרונה נראה ברואל על המסכים לצידה של נטלי ביי בסרט "מחכה לך" מ-2004, בפסטיבל הקולנוע היהודי האחרון בירושלים בסרטו ההיסטורי של אלי שוראקי "ירושלים ירושלים", ולצד איזבל הופר בסרטו של קלוד שברול, "שכרון הכוח". 
 
ז'ולי דפרדייה:
ז'ולי היא בתם של השחקן ז'ראר דפרדייה ואליזבת דפרדייה. למרות שבאה ממשפחת שחקנים, למדה דפרדייה פילוסופיה ואחר כך החלה להשתלב בקולנוע מבלי שהתכוונה להפוך זאת למקצוע. היא שיחקה לצידו של אביה בסרט "הקולונל שאבר", ב-1994. אחר כך השתתפה במספר סרטי טלוויזיה. את תפקידה הגדול הראשון הציעה לה הבמאית דניאל דוברו ב-1998 בסרט "L'Examen de minuit".
במקביל לקריירת המשחק המתפתחת של אחיה גיום, הפכה דפרדייה לדמות מוכרת ונוגעת ללב בקולנוע הצרפתי הצעיר, בעקבות תפקידיה בסרטים של הבמאים אוליבייה אסיאס, לטיסיה מאסון וסדריק קלאפיש. בשנת 2004 חלה תפנית בקריירה שלה, כאשר השתתפה בשני סרטים שאפשרו לה לחשוף את המנעד הרחב שלה כשחקנית – "פודיום" של יאן מואה שמגשים את הפוטנציאל הקומי שלה ותפקידה המרגש בסרטו של קלוד מילר, "לילי", שמזכה אותה בשני פרסי סזאר – שחקנית המשנה הטובה ביותר והשחקנית המבטיחה ביותר.
בשנים האחרונות היא משלבת הופעות בסרטים של במאים ותיקים כמו אנדרה טשינה, שליהק אותה לסרטו "העדים", לצד סרטים של במאים צעירים, דוגמת "הנוסע" של אריק קרבקה, "אתה ואני" של ז'ולי לופז קורבל ו- "עם כל הכבוד" של פביאן גודה.
 
 
מתיו אמלריק:
מתיו אמלריק, שחקן ובמאי, הוא בנם של ז'אק אמלריק, פובליציסט בעיתון "ליברסיון", ושל ניקול זנד, מבקרת ספרות בעיתון "לה מונד". בשנת 1984 הציע לו ידיד המשפחה, הבמאי אוטר יוסוליאני, לשחק בסרטו "Les Favoris de la lune". אחרי המגע הראשון הזה עם עולם הקולנוע, אמלריק, שלא תכנן להיות שחקן, השתתף בצילומי סרטים בתפקידי הפקה שונים. בשנת 1987 עשה סטאז' כעוזר במאי בסרטו הידוע של לואי מאל, "להתראות ילדים".
ב-1996 הופך אמלריק לשחקן ידוע. הוא מגלם את דמותו של פול דדלוס בסרטו של ארנו דפלשן "...Comment je me suis disputé", וקוטף את פרס הסזאר להבטחה של 1997. הוא הופך ליקיר הקולנוע האמנותי הצרפתי ומשתתף בסרטיהם של אנדרה טשינה, אוליבייה אסיאס וז'אן קלוד ביאט.
ב-1997 הוא מביים את סרטו הארוך הראשון – "אכול את המרק שלך", סרט בעל מוטיבים ביוגרפיים חזקים. ב-2001 ביים את "Le Stade de Wimbledon" בהשתתפותה של ז'אן באליבר, וב-2003 את "La Chose publique", שהוקרן בפסטיבל קאן.
לפני המצלמה, הוא פוגש שוב את דפלשן בסרט "מלכה אחת וכמה מלכים" ב-2004, שם הוא מגלם את ישמעאל, צעיר שמאושפז בטעות במוסד פסיכיאטרי, תפקיד עליו זכה בסזאר השחקן הטוב ביותר. בין השנים 2005-2007 השתתף אמלריק ב-13 סרטים, בהם "מינכן" של סטיבן שפילברג, "הפרפר ופעמון הצלילה" של ג'וליאן שנאבל, ו"השאלה האנושית" של ניקולא קלוץ.
 

הקישו על התמונה להגדלה