דפי תוכן

קולנוע 2012
קולנוע 2011
קולנוע 2010
קולנוע 2009
קולנוע 2008
קולנוע 2007
ראשי »קולנוע » קולנוע 2009 »סראפין

סראפין

 
דרמה מרגשת העוסקת בקו הדק בין אומנות לשגעון דרך סיפור חייה המדהים והאמיתי של הציירת סראפין, שהתגלתה בעודה עובדת כמנקה, וזכתה לפרסום והכרה רק לאחר מותה.

 


 

סרטו של מרטן פרובו
 
 
הזוכה הגדול של תחרות הסזאר (האוסקר הצרפתי)
שבעה פרסי סזאר כולל הסרט הטוב ביותר והשחקנית הטובה ביותר!
 
דרמה מרגשת העוסקת בקו הדק בין אומנות לשגעון דרך סיפור חייה המדהים והאמיתי של הציירת סראפין, שהתגלתה בעודה עובדת כמנקה, וזכתה לפרסום והכרה רק לאחר מותה.
 
בשנת 1914 וילהלם אודה, סוחר אומנות גרמני החי בפריס, מגיע לחופשה בכפר סנליס מחוץ לעיר. בבית בו הוא מתאכסן הוא רואה ציור מיוחד ומגלה שהציירת היא לא אחרת מסראפין -  המנקה. הוא מחליט לטפח אותה ומפציר בה לפתח את כישרונה העצום. מלחמת העולם הראשונה קוטעת את הקשר בין וילהלם לסראפין, אך לאחריה הוא חוזר לסנליס ומגלה את יצירותיה המיוחדות, ומעלה אותה לגדולה של אומנית חשובה.
"אחד מהסרטים המערערים ביותר שנעשו על הקו המעורפל המפריד בין אומנות לשיגעון, נושא שמוצא חיים חדשים בהופעתה של יולאנד מורו", הבוסטון גלוב
 
הסרט זכה בשבעה פרסי סזאר:
הסרט, השחקנית, תסריט מקורי, מוסיקה, צילום, עיצוב הפקה ועיצוב תלבושות הטובים ביותר.
צרפת 2008 / 125 דקות / צרפתית תרגום לעברית ואנגלית
החל מיום ה - 1 לאוקטובר ברחבי הארץ. מופץ על ידי סרטי אורלנדו.
 
 

שחקנים
סראפין: יולנד מורו Yolande Moreau
וילהלם אודה: אוליריך טוקור Ulrich Tukur
אן מארי: אן בנט
מאדאם דופוט: ג'נייבייב מניץ'
הלמוט: ניקו רוגנר
מינוש: אדלאייד לרו
דובאל: סרג' לריוויר
אם המנזר: פרנסואה לברון
 
 


 

בימוי: מרטין פרובו Martin Provost
הפקה: מילנה פוילו, ג'ילס סאקוטו
תסריט: מרטין פרובו ומרק אבדלנור
 Martin Provost Marc Abdelnour
צילום: לורן ברונה
מוסיקה: מיכאל גאלאסו
עיצוב: תיירי פרנסואה
 
 
 
ביוגרפיה -  סראפין לואיס (סראפין דה סנליס)
 
1864- נולדה ב-2 בספטמבר בארסי סור אויז. אביה הוא שען ואמה עובדת בחווה חקלאית. כילדה היא מבלה את זמנה בין בית הספר, שם התגלתה כתלמידה טובה, לבין השדות כשהיא רועה את הצאן.
1877-  בגיל 13, סראפין נשלחת לעבודה כמשרתת בפריז. בהמשך נשכרים שרותיה על ידי מוסד לנערות צעירות שם היא נחשפת לעולם האמנות ומתחילה לצפות בשיעורי הרישום.
1882- בגיל 18 היא מתחילה לעבוד כמשרתת במנזר של הנזירות של סנט ג'וזף דה קלוני, שם היא עובדת 20 שנה.
1902 - מתחילה לעבוד כעוזרת בית.
1905 - היה זה המלאך השומר, לפי דבריה, שהציע לסראפין שהיא תתחיל לרשום ויותר מאוחר לצייר. כאישה מאמינה ודתית, סראפין מכירה היטב חזיונות וקולות כאלו שילוו אותה עד ליומה האחרון.
1912- סראפין פוגשת את האספן הגרמני וילהלם אודה, ששכר דירת שני חדרים בסנליס שם היא מנקה במשך שעה בכל בוקר . אודה הוזמן על ידי משפחה בורגנית להתאכסן בביתם. הוא נשבה בקסמי ציורי תפוחים שהוא רואה בבית והוא מגלה שהם צוירו על ידי סראפין. הוא מעודד אותה להמשיך לצייר.
1914- פורצת מלחמת העולם הראשונה. אודה עוזב לגרמניה אחרי שחפציו הוחרמו.
1927- הוא חוזר לצרפת ומתיישב בשנטיי, בעת שהוא מבקר בתערוכה של אמנים מקומיים, המתקיימת בבית העירייה של סנליס, הוא מגלה מחדש את סראפין ומחליט לתמוך בקריירה שלה. הוא שולח לה בדי ציור וצבעים באופן קבוע ותומך בה כלכלית. זו תחילתה של התהילה, של המאמרים הראשונים ושל המכירות הראשונות.
1929- אודה מארגן תערוכה בפריז "הציירים של הסקרה קר", כמה מעבודותיה של סראפין נתלות לצד עבודות של רוסו. עבודות רבות נרכשו לאוספים פרטיים, חובבי אמנות ומבקרי אומנות. סראפין נותנת דרור לטמפרמנט הבלתי צפוי שלה, ומבזבזת את כספה בלי לחשוב.
1930- המשבר הכלכלי פוגע גם באודה והוא מצמצם את פעילותו, דבר  המטלטל את סראפין ומכניס אותה למצב של חרדה ובלבול.
1931- מצבה הנפשי של סראפין מחמיר, היא מתחילה לדבר אל עצמה ברחוב, מכריזה ברחבי הכפר על קיצו של העולם הקרב.
1932- ב 31 בינואר מעוררת סראפין מהומה בעיירה. השוטרים מובילים אותה לבית החולים העירוני בו מאבחנים הרופאים שהיא סובלת מהזיות, ונמצאת במצב של בלבול רגשי קשה. ב25 בפברואר היא מאושפזת בבית החולים פסיכיאטרי. היא מסרבת לצייר מאותו רגע. באותה שנה מוצגות עבודותיה בתערוכה בפריז הנקראת "פרימטיביים מודרניים".
1934- בספר שפרסם אודה ב 1949 "חמישה מאסטרים פרימיטיביים", מציין אודה ש 1934 הייתה שנת מותה של סראפין. בפועל נפטרה במהלך מלחמת העולם השנייה.
1937-1938- התערוכה "המאסטרים הפופולאריים של המציאות", המציגה גם את ציוריה, נפתחת בפריז ומסיירת בציריך, ולבסוף מגיעה למוזיאון ה"מומה" בניו יורק.
1942- ציוריה מוצגים בפריז בתערוכה "הפרימיטיביים של המאה ה 20 ". באותה שנה הולכת סראפין לעולמה בבית החולים הפסיכיאטרי והיא בת 78. היא נקברת בקבר אחים .
1945- אודה מארגן תערוכה המוקדשת כולה לסראפין בגלריה של צרפת בפריז.
 
המחווה של בית החולים קלרמונט
 
בשנת 2007, כבכל שנה מאז 1999, מכבדת העירייה את זכרם של 3500 חולי הנפש שמתו מרעב וחולשה במהלך מלחמת העולם השנייה בבית החולים קלרמונט דה לואיז.
ב2007 החליטה הועדה המארגנת להניח לוח זיכרון על קבר האחים בו קבורה סראפין. עליה נכתב לפי בקשתה של סראפין שלא מולאה ביום מותה: "כאן קבורה סראפין לואי מאליאר (ללא אויב) 02-09-1864—8-12-1942. ממתינה לתחיית המתים המבורכת".
 
וילהלם אודה 1874-1947
 
נולד למשפחה פרוסית בורגנית ולמד משפטים. טיול שערך לפירנצה שינה את מהלך חייו. עבר לפריז ב 1903 כדי לחיות קרוב למקום בו נעשית האמנות. מינה את עצמו לראש הקהילה הגרמנית שהתקבצה בקפה דום. הוא מגלה את סראפין ואת ציוריו המיוחדים של רוסו. היה אחד הראשונים שרכש תמונות מאמן זה וגם אחד הראשונים שהקדישו לו ספר ב 1911. חברם של בראק, רובר, סוניה דלוניי ושל פיקאסו, שאף צייר פורטרט שלו ב 1907.
 
אודה עסק יותר באספנות ופחות במסחר באומנות. הוא חלק בלתי נפרד מעולם האמנות האוונגארדי בפריז. העדיף ואהד את הציירים הנאיביים, בהם השקיע את מרבית זמנו וכספו. הוא בחר לקרוא להם "הפרימטיבים המודרניים", כינוי אחר שנתן להם היה ה"ציירים של הלב הקדוש".
 
הוא גם זה שהשפיע על ידידו הגרמני קהן ווילר לבקר בסטודיו של פיקאסו וכך החלה הקריירה של אחד מסוחרי האמנות הגדולים ביותר. במלחמת העולם הראשונה נאלץ לחזור לגרמניה בזמן שהאוסף שלו נלקח ממנו. הוא חוזר לפריז רק באמצע שנות ה 20 . שם הוא פוגש את סראפין ולה הוא מקדיש את מירב זמנו וכספו. בנוסף אליה הוא תומך בציירים פרימיטיביים רבים נוספים, כמו לואי ויוין וקמי בומבאה. אוסף הציורים שלו שהוחרם על ידי ממשלת צרפת מוחזר אליו, אך ב 1938 הוא מאבד את אזרחותו הגרמנית ורכושו מוחרם שוב על ידי ממשלת צרפת. הוא מעביר את ימי מלחמת העולם השנייה במחבוא בדרום מערב צרפת. ב 1945 מצליח להגשים את חלומו  ולהציג תערוכה של התגלית שלו, סראפין. אודה נפטר בפריז ב 1947.
 
על השחקנים
יולנד מורו
 
התפרסמה בעולם בתפקיד השוערת בלהיט הצרפתי "אמלי" משנת 2001,
שחקנית תיאטרון וסטנדאפיסטית. הופיעה בשורה ארוכה של סרטים.
בשנת 2004 זכתה בפרס הסזאר הראשון שלה, על תפקידה בסרט ,"כשהים גואה", אותו כתבה ביחד עם ג'יל פורט. התפקיד היה מבוסס על דמות אותה יצרה באחת מסיורי ההופעות שלה ברחבי צרפת. השניים גם זכו בסזאר לסרט הביכורים בטוב ביותר.
עובדת על סרט חדש עם זאן פייר ג'נו, במאי "אמלי".
הופיעה על בימות התיאטרון בעשרות תפקידים, ביניהם "עסקים מלוכלכים של סקס ופשע", ההצגה איתה מסיירת דמותה של השחקנית בסרט "כשהים גואה".
 
אוליריך טוקור
 
לאחר לימודים בבוסטון ובאוניברסיטת הנובר, אולריך טוקר המשיך את לימודיו באנגלית והיסטוריה באוניברסיטת טובינגן ועבד באקורדיוניסט וזמר. כשהיה סטודנט בבית הספר לתיאטרון בשטוטגרט, גילה אותו הבמאי פול ורהובן והזמין אותו לשחק בסרטו "השושנה הלבנה". הוא החל להופיע בטלוויזיה במקביל לעבודתו בתיאטרון והפך לאחד השחקנים השייקספיריים הטובים בגרמניה. הופיע בסרטים נוספים של ורהובן וכן בסרט של פרסי אדלון במאי "קפה בגדד", בסרט שביים אישטוון סאבו על המנצח הגרמני השנוי במחלוקת וילהלם פורטוונגלר. הפריצה בעולם הייתה בעקבות השתתפות בסרטו של קוסטה גברס "אמן" לצידו של מתייה קסוביץ. כמו כן הופיע בסרטו של סטיבן סודרברג "סולריס" ובסרט הגרמני זוכה האוסקר "חיים של אחרים".
 
ראיון עם במאי הסרט מרטין פרובו
 
איך גילית את סראפין לואיס?
 
יום אחד, חברה, מפיקת רדיו בתחנה חשובה העוסקת באמנות, אמרה לי "מרטין, אתה חייב לגלות עניין בסראפין". כיון שלא הכרתי אותה, לא הבנתי לאן זה יוביל אותי. אבל היא אמרה "תעשה קצת תחקיר ותבין למה". מצאתי מעט חומר באינטרנט, מעט פרטים ביוגראפיים. קצת תמונות אבל מספיק כדי שזה יגרה את דמיוני. וכך נכנסתי לעולמה הלא רגיל של סראפין. מהר מאד הבנתי שיש כאן משהו חזק מאד. בהמשך, התחקיר הפך אפילו לאובססיה כשקראתי כל דבר שניתן היה לקרוא עליה. כולל תזה שנכתבה עליה עלי ידי הפסיכיאטר פרנסואה קלוראק שהיה מיודד עם אחותו של וילהלם אודה שגילה את סראפין. אבל היצירה שלה הייתה המקור המרכזי של עבודתי.
 
 
מה קרה במפגש עם יולנד מורו?
 
לא הייתי עושה את הסרט הזה בלעדיה. גם תהליך הכתיבה של התסריט ניזון מאד מכך שהיא הייתה לצידי, עוד לפני שהתחלנו לחפש משקיעים לסרט. באורח פלא התברר ששנינו גרים בכפר במרחק 3 קילומטרים אחד מן השני. כך שיצא לנו להיפגש במהירות. בספריה על שם קנדינסקי מצאתי את הפורטרט היחידי של סראפין שצויר בעפרון על ידי אחד משכניה. הדמיון ביניהם היה מדהים, זו הייתה יולנד מורו. כשהראיתי לה את הפורטרט נעתקו המילים מפיה. ואז היא הוסיפה "זה לא ממש מחמיא אבל זה אכן דומה לי".
 
על תהליך העבודה ...
 
ביחד עם התסריטאי השותף מרק אבדלנור, חיפשנו דרך בה לא "נתאר את חייה  של סראפין כסדרה של רגעים חזקים". אני רציתי ליצור סדרה של חידות, ומעל לכל רציתי להתרכז במערכת היחסים המיוחדת בין סראפין ווילהלם אודה. היה משהו שחיבר ביניהם.  סראפין חיה מחוץ לחברה, ואודה היה הומוסקסואל,  הוא הראשון שהבחין בה בזכות מה שהיא באמת בלי שום דעות קדומות. הוא זה שגילה אותה, הפך לחבר שלה וסוחר שלה. חשבתי שהוא התנהג כמו הארוס שלה. זה מעניין לראות איך הוא נכנס ונעלם מחייה. תמיד בזמן הנכון כמו שליח בטרגדיה עתיקה. הוא כמעט אחראי למרבית הדברים שקרו לסראפין במהלך חיה ואחראי על הנצחתה כשחשף אותה לציבור הרחב בתערוכה שאצר ב 1945, שהובילה לחשיפתה בכל העולם.
 
מה משך אותך במיוחד בסראפין?
 
אני בעצמי הרביתי לצייר מבלי שהייתה לי הכשרה מקצועית לכך. אני זוכר שיום אחד אחרי שעות ארוכות של עבודה וריכוז , חשתי תחושה מוזרה של פחד, פחד בלתי הגיוני ותחושה נוראית של בדידות. לא נגעתי במברשת ובמכחול מאז. מה שמשך אותי לסראפין, וזה אולי ישמע מעט טיפשי, היא תחושה של אחים לנפש. וגם של הערצה, וסקרנות לכל מה שנדמה לי כיצירת אמנות אמיתית, להתפרצות יצירתית. היום ובעבר, יש אנשים רבים שלא נולדו בנסיבות מקבילות, או שאינם קרובים לאמנות ותרבות, אבל יש להם יכולת יצירתית עשירה. האמנים האלה הם כמו דייגים בעומק הים, רחוקים מכל מרכז אמנותי, בלי מורים או יורשים ולא תמיד הם זוכים להכרה לה הם ראויים.
במהלך שנות ה 20 היא הייתה מפורסמת יחסית, ואז בעקבות המשבר הכלכלי והמשבר האישי, נראה היה שאודה נטש אותה, אחרי שנתן לה הכול נראה היה שהוא איבד בה עניין. זהו צידו האפל של אודה. לא ניסיתי לטשטש את זה. אבל בסרט היה יותר מעניין לא להסביר את ההתנהגות המוזרה הזו. על הצופה להחליט ולגבש דעה בנושא. ימיה של סראפין במוסד הפסיכיאטרי במהלך מלחמת העולם השנייה היו קשים. זה מאד מטריד. באוטוביוגרפיה שלו טען אודה שהיא מתה ב 1934 אבל היא חיה במוסד עוד 8 שנים.זה שקר או התעלמות. תהיתי על כך וזה בהחלט מוזר. כשהוא חזר לצרפת אחרי מלחמת העולם הראשונה, הוא גר עם אחותו במרחק 12 ק"מ מסראפין. אבל לא טרח לבקר אותה. הכנסנו שורה בסרט שהוא אומר שהוא חושב שהיא מתה, אבל נסינו עם השחקן למצוא דרך שיתברר שהוא אינו מאמין בכך. אודה נרדף על ידי רגשות האשמה שלו כיון שהגיע בשלב מסוים לחוסר יכולת לתפקד ואולי אפילו לפחדנות. זהו מימד חשוב של הדמות והיחס שלו לסראפין לדברים נוספים. לאודה היו שדים פנימיים שהפעילו אותו.
לסרט היה המשך בתערוכה שנערכה לכבוד סראפין, 60 שנה אחרי התערוכה שאורגנה על ידי אודה ב 1945. סראפין חיה מחדש בעקבות הסרט. במהלך חייה היא לא זכתה לתערוכת היחיד שהיא כל כך רצתה. והיה לי חשוב לגרום לכך שתתקיים תערוכה שלה בפריז, שוב. ואכן התקיימה תערוכה במוזיאון מאיו. לאחר מותו של אודה קנתה דינה ורנייה את אוסף הציורים של סראפין מאחותו של אודה. זה סייע לאחות לחיות ולמוזיאון להעשיר את האוסף שלו במספר גדול של יצירות. יש גם חדר המוקדש לוילהלם אודה במוזיאון לאמנות מודרנית בפריז, עם מספר ציורים יפים במיוחד של סראפין. החדר הועבר למוזיאון בסנליס. לצערי עבודות רבות שלה נהרסו. באותו זמן אנשים רבים חשבו שאין להם כל ערך. עכשיו אני מקווה שהיצירה של סראפין תחייה מחדש וגם מחוץ לחוגים של יודעי דבר.
 
מה המסר שהחיים של סראפין והיצירה שלה מעבירים לנו?
 
היא הייתה בראש ובראשונה אישה חופשית. אמנם, היא חיה שלושת רבעי מחייה לבד בכאב פיזי ונפשי גדול, ואושפזה לבסוף בבית חולים לחולי נפש. היה הייתה עוזרת פשוטה שציירה דברים יוצאי דופן בחשאי, והפכה מטרה לצחוק ולעג. היא ייצגה את מה שנחשב באותה עת למעמד הנמוך ביותר. אבל לא היה אכפת לה. שום דבר לא עצר בעדה. היא הצליחה לשמר את החרות שלה . כדי לשמר את העצמאות שלה בחדרה הקטן, הסכימה לקבל את העבודות הקשות ביותר. השיגעון היה מקום מפלט עבורה.
בשנתיים שהיא נחשפה וזכתה להכרה מסוימת היא הייתה בטוחה שהתהילה תגיע. היא נשארה בעולם ילדותי, בעולם של פנטזיה. באמצעים דלים מאד היא הצליחה לתת משומעות לחייה. היא השאירה חותם, וזה מאד מפתיע. דמיינו את סראפין בימינו. ממלאת את גופה בכדורים נוגדי דיכאון יושבת מול הטלוויזיה שלה ומציירת.
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 


 

בית עובד 13 ת"א 03.5238080
 
 
 
 
 
 
 

הקישו על התמונה להגדלה