"האמנות בזבל" צולם לאורך שלוש שנים ומלווה את האמן הנודע ויק מוניז. מוניז יוצא למסע מביתו בברוקלין למולדתו ברזיל ולערמת הזבל הגדולה ביותר בעולם, ג'ארדים גראמצ'ו, הממוקמת בשוליה של ריו דה ז'נרו. שם מצלם מוניז חבורה אקראית של "קטדוריס" ממייני זבל לצורך מחזור. הרעיון המקורי של מוניז היה "לצבוע", את "הקטדורס" בזבל. המפגש מעורר ההשראה עם הטיפוסים הללו, תוך כדי כך שהם יוצרים דימוי צילומי שלהם מתוך הזבל, מציג כבוד בצל ייאוש, כשהקטדורס מתחילים לחשוף את חייהם. הבמאית לוסי ווקר ליוותה את התהליך כולו, ומציעה עדות מעוררת מחשבה לכוחה הגדול של האמנות לשנות את בני האדם ואת העצמה שברוחם של בני האדם. 

בימוי: לוסי ווקר

במאים שותפים: ג'ואו ג'רדים , קארן הרלי

הפקה: אנגוס איינסלי , הנק לוין.

מפיק שותף: פיטר מרטין

מפיקים בפועל: פרננדו מרלס, מייל דה בוטון איינסלי, אנדראה באראטה קיביירו, ג'קי זה בוטון.

מוסיקה : מובי

עריכה: פדרו קוס

צילום: דודו מירנדה

צלמים שותפים: הלוסיה פסוס, ארון פיליפס

אלמגה פרוג'קטס וסרטי O2

אנגלית ופורטוגזית

סרט הנעילה של פסטיבל אפוס

הסרט מופץ בארץ על ידי סרטי נחשון בע"מ.

החל מה-4 בדצמבר 2010 בהקרנות מיוחדות בסינמטק תל אביב וברחבי הארץ.

פרס הסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר- פסטיבל הקולנוע הבינלאומי בדאלאס

פרס הסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר- פסטיבל הקולנוע הבינלאומי בסיאטל

פרס חביב הקהל מטעם HBO  ופרס הסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר -פסטיבל הקולנוע הבינלאומי בפרובינסטאון

פרס הסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר, פרס חביב הקהל, פרס אמנסטי - פסטיבל הקולנוע הבינלאומי בדרבן

פרס חביב הקהל פסטיבל הקולנוע הבינלאומי בטרנידד וטובגו.

פרס חביב הקהל על שם רוג'רס- פסטיבל הקולנוע הבינלאומי בונקובר.

תמיד גיליתי עניין בזבל. מה זה אומר עלינו, למה הזבל מביך אותנו, ומה הם הדברים שאיננו יכולים להיפרד מהם. לאן הזבל הולך וכמה זבל יש בכלל. מה זה אומר לעבוד עם זבל מדי יום? קראתי על מאבק של אישה אחת להראות את הערכתה הרבה לכל עובדי הניקיון בניו יורק, על ידי הענקת חיבוק לכל אחד ואחד מהם. והרעתי למעשיה. יחד עם זאת חיפשתי דרך אחרת להראות את הערכתי.

בזמן לימודי ב NYUהתחלתי להתאמן עם מועדון הטריאתלון, תוך כדי האימונים הקשים התקרבתי לאחת המתאמנות רובין נגל. פרופסורית מבריקה שלימדה על זבל. לשמוע אותה מדברת היה כל כך מעורר השראה שהתחלתי לשבת איתה על הסמינר לדוקטורנטים. אהבתי להעמיק במחשבותי על סוציולוגיה, השלכות וגילוי ובעצם על זבל.

כשרובין לקחה את תלמידיה לבקר בפרש הילס הנמצא בסטייטן איילנד. גיליתי עניין רב. זה מקום משכבם של הריסות מרכז הסחר העולמי , זה היה במרץ 2000. זהו מקום מזעזע, מגודר, עם מספר בלתי נתפס של שקיות פלסטיק המשמיעות רעש נוראי. זה נראה כמו פרודיה על מראה אידילי של פרק שעשועים עירוני. עם הררי זבל הגבוהים מפסל החרות. הבטנו בעכברושים, בכלבים ובשחפים וניסנו להתעלם מן הריח.

אני אוהבת אתרים גדולים לצילום סרט, ואני לא חושבת שראיתי מקום כזה מעולם על מסך הקולנוע. זה ממש רדף אותי. וכל הזבל שזרקתי בכל השנים שחייתי בניו יורק נמצא שם איפה שהוא. זה היה בית הקברות של כל הדברים שלי , יחד עם הדברים של אנשים אחרים. מיד ידעתי שאני רוצה לעשות סרט על מרכז זריקת זבל.

בשנת 2006 , פגשתי את המפיק אנגוס איינסלי. ואת המפיק השותף פיטר מרטין בפסטיבל הקולנוע של לונדון, ומיד רצית לעבוד איתם. אנגוס ספר שהוא פגש את ויק מוניז ומאד התרשם מתצוגת השקופיות שלו על ההיסטוריה של העולם. ראיתי ואהבתי את העבודה שלו והתרגשתי מהאפשרות לעבוד איתו. קבענו להפגש בניו קסל שם הוא פתח תערוכה בינואר 2007.

כשנפגשנו שוב בסטודיו שלו בניו יורק חודשיים לאחר מכן השיחה נסבה על זבל. ויק עשה בעבר סדרה יפיפייה כשהוא משתמש בזבל ועשה פרויקטים שהיו קשורים בטיטוא רחובות ואבק. השימוש שלו בחומרים הוא סימן ההיכר שלו. אם מדובר ברוטב שוקולד, סוכר, או כל דבר אחר.  הפרויקט הזה יהיה הרחבה של פרויקטים שעשה בעבר. ידעתי ששיתוף הפעולה בינו לבין ה"קטדורס"- יהיה דרמטי. הוא עשה בעבר כמה פרויקטים חברתיים עם ילדי רחוב מסאן פאולו ויש לו פרויקט מתמשך בריו המעסיק ילדים מן הפבלה, הוא ספק לי השראה רבה.

שמענו על מקום בו הקטדורס התאגדו במעין סוג של קואופרטיב על ידי מנהיג צעיר וכריזמטי שאולי יהיה מוכן לשתף פעולה עם ויק. למרות החששות והפחדים נסענו. הגענו לריו באוגוסט 2007. הבדלי המעמדות, העושר והעוני, ההרים מול האוקיינוס, שחורים ולבנים, עושר וזבל הכל נראה דרך חלון המכונית. והבנתי שלא במקרה בחרנו בפרויקט הזה.  זה היה מושלם.

זו הזדמנות בשבילי להכיר אנשים שאינני פוגשת בדרך כלל. אני מנסה לתת לצופים תחושה שהם יכולים לחדור מתחת לעורן של הדמויות. וכשפגשתי את ולטר בפעם הראשונה מיד ידעתי שיש לנו סרט. יצאתי לאתר לבושה מכוסה בשכבות מוכנה לנחיתה על הירח . האופניים שלו היו מקושטות בצורה כל כך יצירתית והוא הפעיל את הצופר שלו בדרך כל כך מתוקה שהתמלאתי חיוך.

הסרט הוא על הדרך בא אנו לומדים להכיר אנשים. ויק משחק עם הצופים בשני מישורים, האחד להראות להם את החומרים והשני להראות להם את הרעיון. לחשוף את היחסים בין האמן לאובייקט שהוא בוחר להציג. הפורטרט הוא של איזיז – הוא מבוסס על פיקסו – ערמה של זבל אבל זו עבודה של ויק מוניז.

אני מקווה שהסרט משתמש בכל האמצעים שברשותנו לתאר את המסע שעברנו עם האנשים הללו שהם כל כך רחוקים מאיתנו  בסרט אנו מראים וויכוח בין ויק ואשתו האם הפרויקט יפגע בקטדורס, על ידי כך שאנו לוקחים אותם מן הסביבה הטבעית שלהם ואז כשהכול יסתיים אנו מצפים מהם שיחזרו לשם. באותה מידה ניתן לשאול אם יוצרים דוקומנטריים צריכים להתערב בחיי הדמויות שלהם. אבל איך אפשר שלא? אני לא מאינה באובייקטיביות.. הנוכחות שלך משנה כל דבר אין כאן מקום לטעות ויש לך אחריות.

לבי מלא בתודה גדולה לקטדורס, ואני חייבת להם טובה גדולה מאד. יש לי חס חם לקבוצת האנשים שהיו אמיצים מאד לחלוק את הספור שלהם איתנו. ולחיות חיים מלאים בהשראה, עבורנו. אנו מקדישים את הסרט לולטר , וזוכרים שהוא אמר "99 זה לא מאה". קטדור אחד יכול לעשות את כל ההבדל

לוסי ווקר – ינואר 2010

רקע :

ג'ארים גראמצ'ו

מצפון לריו דה ז'אנרו. ממש מול הפסל המוכר של ישו. שגבו פונה אל האתר. לאזור מגיעה כמות הזבל הגדולה ביותר בעולם למעלה מ 7000 טון מדי יום, המקום מכיל כ-70 אחוז מן הזבל של ריו והסביבה.

הוקם ב- 1970. בזמן המשבר הכלכלי בשנות ה-70 וה-80 הפך למשכנם של חבורות אנרכיות. הקטדורוס חיו ועבדו בזבל. אוספים ומוכרים חומרים שונים ממוחזרים. הם הקימו פבלה משלהם שהקיפה את הררי הזבל. בה מתגוררים היום כ- 20000 איש שכלכלתם מתבססת על מסחר בחומרים ממוחזרים.

ב-1995 החלו הרשויות בריו לטפל במיסוד העבודה של הקטדורס, העניקו להם רישיונות והבטיחו את סידורי הביטחון, ואסרו על עבודת ילדים במקום. במקביל הקימו הקטדורס ארגון שמנהיגם טיאו סנטוס מופיע בסרט. הארגון הוביל את הדרך לפיתוח חברתי, ולשינויים נוספים בדרך העבודה: יצירת מרכז מיחזור והכרה מקצועית בעבודתם, שאפשרה לקטדורס לחתום על חוזה העסקה. בנוסף הוקמה מרפאה הפועלת 24 שעות ביממה והוקם מרכז יום העוסק בהכשרה ושכלול היכולות המקצועית  של העובדים. הארגון מוביל מהלך ארצי להכרה מקצועית של הקטדורס ותמיכה מן הממשלה המרכזית של ברזיל. כמו כן נוצר קשר עם איגודים נוספים בדרום אמריקה שמטרתו היתה קיום כנס בינלאומי בנושא בסאן פאולו.

היום עובדים במקום 1300 קטדורס מדי יום. הם מטפלים ב 200 טונות של אשפה ממוחזרת, אתר האשפה אמור להסגר בשנת 2012 והארגון לוחם  להעניק לקטדורס קורסים מקצועיים שיכשירו אותם לעסוק בעבודות אחרות.

ויק מוניז

נולד בסאן פאולו ב- 1961 למשפחה ממעמד הפועלים. כגבר צעיר נורה ברגלו בעת שניסה לעצור מריבה.הוא קיבל פיצויים בעקבות הפציעה וניצל את כספי הפיצויים לממן טיול לניו יורק. שם הוא חי ועובד מסוף שנות השמונים. החל את הקרירה שלו כפסל. החל לגלות עניין בצילום של עבודותיו. לבסוף עבר לעסוק בצילום בלבד. הוא משתמש בחומרים לא צפויים ביצירתו. בדרך כלל הוא עובד על סדרות של צילומים. משתמש בלכלוך, יהלומים, סוכר, חוטים ומיתרים, סירופ שוקולד וזבל ליצור דימויים עוצמתיים. עבודתו זכתה להצלחה מסחרית ולביקורת נלהבות. והוצגה ברחבי העולם. תערוכת היחיד שלו בריו היתה התערוכה המצליחה ביותר מבחינת מספר המבקרים. עלתה עליה רק תערוכה של פיקאסו. ובאותה גלריה הציג ויק מוניז את הסדרה, "ציורים מן הזבל".

פביו גהיולדר

שותפו של מוניז מנהל הסטודיו שלו בריו. מעורבותו ותרומתו חשובה ביותר לכל פרויקט הזבל. הוא שגילה את האתר, היה אחראי על הקשר עם האוספים, השלטונות ומחלקת הניקיון. הוא גם זה שיצר את הסטודיו החדש בריו ויצר את המבנה המיוחד לצורך יצירת העבודות הענקיות הללו. קודם לכן היה המפקח על הפרויקט הקודם "ג'אנק". שנעשה בריו. לפני שחזר לברזיל כדי לנהל את הסטודיו של מוניז, עבד פביו בניו יורק עבור גופים שונים בעולם הצילום.

טיא- סבסטיאנו קרלוס דוס סנטוס

הנשיא הצעיר והכריזמטי של ארגון הקטדורס. היה עליו לשכנע את חבריו שהתארגנות תביא לשינוי. הוא אוסף זבל מגיל 11

זומבי - ג'וזה קרלוס דה סילבה באלב לופס

האזרח האינטלקטואל של האזור. כשהוא רואה ספר הוא לא רואה רק ניר למחזור. הוא שמר את כל הספרים שמצא באתר. והחל בהקמת ספרית השאלה . חבר במנהלת האגוד. עובד במקום מאז שהיה בן 9

החלה לעבוד במקום בגיל 7 . עכשיו היא בת 18 עם שלושה ילדים. היא גאה בעבודתה, כיוון שאינה זונה או קשורה למסחר בסמים. אלו היו שתי אופציות העבודה היחידות עבורה. יחד עם זאת היא היתה שמחה לטפל בילדים או להישאר בבית ולטפל בילדיה שלה.

איזיס רוריגז גארוס

אוהבת אופנה ושונאת לאסוף זבל. כשהיא מתמוטטת היא חושפת את הטרגדיה שהביאה אותה לעבוד בזבל.

אירמה ( לידה לאור נטינה דה סילבה)

הטבחית של המקום, מבשלת את מנת היום מן הדברים הטריים שהיא מוצאת במקום

ולטר דוס סנטוס 

האיש המבוגר ביותר במקום, הגורו של המיחזור

מגנה דה פרנדה סנטוס

נקלעה לקשיים כשבעלה איבד את עבודתו. הנוסעים באוטובוס אולי אוטמים את האף כשהיא עולה עליו, אבל היא יכולה לומר להם שהיא לא מתפרנסת על חופי קופהקבנה .

על היוצרים :

לוסי ווקר

משתמשת בטכניקות דרמטיות כיד ליצור סרטים דוקומנטריים. עוקבת אחרי דמויות מיוחדות במסע לשינוי שהן עוברות. ומאפשרת הצצה לעולמות סגורים. בנוסף לאמנות בזבל יצרה לוסי ווקר סרט נוסף שהוצג בבכורה בפסטיבל סאנדנס 2010 , "ספירה עד אפס". חשיפה מעוררת חלחלה על האיום הנוכחי של טרור גרעיני.

סרטה הקודם "ראייה עיורת", הוצג בבכורה בטורנטו וזכה בפרס הקהל.בפסטיבל ברלין. ובפסטיבלים רבים נוספים. סיפורם של שישה טיבטים צעירים עיוורים המטפסים על צידו הצפוני של הר האורסט עם הגיבור שלהם מטפס ההרים האמריקאי העיוור אריק ווינמייר. והמורה שלהם סבירייה טנברקן, שיסד את בית הספר ברייל "ללא גבולות" בית הספר היחיד לעיוורים בטיבט. 

סרטה הראשון "מגרש המשחקים של השטן" עסק במאבקם של בני כת האמיש הצעירים, בשנה בה הם מקבלים חופש מן הקהילה להחליט על המשך דרכם. הוצג בבכורה בסאנדנס ב- 2002 וזכה בפרסים בפסטיבל קרלובי וארי, וכמספר מועמדויות לאמי ולפרס הקולנוע העצמאי. כמו כן יצרה סדרה לערוץ הילדים ניקולודיאון ומספר סרטים קצרים.

נולדה בלונדון החלה לביים תיאטרון בתיכון ולמדה באוקספורד, שם זכו הצגותיה בפרסים של אגודת התיאטרון של אוקספורד. לאחר שסיימה את לימודיה במקום הראשון בכיתתה עם תואר מסטר בחוג לספרות זכתה במלגת פולברייט ללמודי קולנוע באוניברסיטת ניו יורק. בזמן שהותה בני יורק עבדה  כמוסיקאית ודי ג'יי, באותה עת פגשה את מובי שיצר את המוסיקה ל"אמנות בזבל".