דפי תוכן

קולנוע 2012
קולנוע 2011
קולנוע 2010
קולנוע 2009
קולנוע 2008
קולנוע 2007
ראשי »קולנוע » קולנוע 2011 »בלתי נראית

בלתי נראית

 

La Mirada Invisible - בלתי נראית - סרטו של דייגו לרמן השבועיים של הבמאים – פסטיבל קאן 2010
הבחירה הרשמית פסטיבל סאן סבסטיאן הבחירה הרשמית פסטיבל טוקיו .פסטיבל הסקטים הבינלאומי חיפה.

מרס 1982, רחובות בואנוס איירס בוערים כשהתושבים מוחים נגד הדיקטטורה הצבאית.
אבל בין כותלי  הקולג'יו נסיונל עדיין שולטים הסדר הכמעט צבאי והדממה. מריה תרסה היא מפקחת בקולג', מוסד בו מתחנכים בני האליטה העתידיים של ארגנטינה. היא בת 23 והיא רוצה לעשות הכל בדיוק כמו שצריך. .המפקח הראשי אדון ביאסוטו, מזהה את המחויבות הכמעט אובססיבית שלה ומתחיל להכשיר אותה לצרכיו ומלמד אותה להיות העין הפקוחה שלו רואה הכל ובעצה בלתי נראית. .
מריה תרזה מתמסרת לתפקיד בעולם הסגור, הקטן והדחוס של הקולג'.בולשת רודפת מדמיינת....
 
במאי:                           דייגו לרמן Diego Lerman
תסריט:                        דייגו לרמן ומריה מיירה
צילום:                           אלברו גוטיירז
סאונד:                          לאונרדו דה לורדו
עריכה:                                     אלברטו פונסה
מוסיקה:                       חוזה ויללובוס
הפקה:                          ניקולס אברוח, דייגו לרמן.
מפיקים שותפים:          דומיניק ברנרד, מרק בורדון – בחרת אגת – צרפת
לואיס אנחל רמירז פרס – ספרד
רפאל אלוורז- איגנסיו מונחה- ספרד.
 
שחקנים:
מריה תרסה:                ג'ולייטה זילברברג Julieta Zylberberg
סניור ביאסוטו: אוסמר נונייס Osmar Nunez
אבואלה אדלה:             מרתה לובוס Martha Lubos
אלווירה :                      גבי פררו Gaby Ferrero
מריני:                           דייגו וגזי Diego Veggezi
אסטבן:                        פבלו סיגל Pablo Sigal
 
ארגנטינה, צרפת, ספרד,  2010
95 דקות – ספרדית תרגום לעברית.
הפצה בישראל קולנוע חדש בע"מ
 
החל מ- 2 בדצמבר 2010 בקולנוע כוכב רמת השרון, דיזנגוף ת"א,תיאטרון ירושלים,סינמה קפה עממי חיפה וחן רחובות
 
הערות הבמאי
היסטוריה
ההיסטוריה הפרטית של משפחתי קשורה לרדיפה, גלות, והעלמות בתקופת שלטון הגנרלים בארגנטינה שנמשך בין השנים 1976 ועד 1983. תמיד סירבתי לעבד חלק זה מספור חיי לקולנוע. יחד עם זאת כשקראתי את הספר "מדעי המוסר", Ciencias Morales של מרטין כהן, הבנתי מיד שהוא נועד עבורי. הסיפור הוא בעל עוצמה ומשמעות ועושה שימוש בדיקטטורה כרקע לסיפור ולא כנושא הראשי. הספור מתרחש בשנה האחרונה של הדיקטטורה , במהלך השלב הדקדנטי ביותר של השלטון הזה. זמן קצר לפני מלחמת הפוקלנדס. אני מגדיר את זה כמשל מוסר המתרחש ברקעה של הדיקטטורה.
זה ספור הפונה להיבטים שונים של שיטת הדיכוי של הדיקטטורה הצבאית, מנקודת מבט של אדם מבחוץ, מדוכא מבחינה מינית ובחיפוש אחר זהותו.
 
 בימוי
המטרה שלי היתה ליצור ,"סרט חי" , שלא יוביל את הצופה לעולם קודר, אלא ייתן לו סוג מסוים של חיוּת, וייקח אותו מן התקופה המאד חמורה וסגורה בה מתרחש הסרט. ניסיתי להוסיף מעט קלילות לכושר ההמצאה של מריה תרסה. דמות נאיבית מעט, המתבוננת על העולם סביבה, אבל אינה מבחינה במציאות. מן הבחינה הזו נקודת המבט של מריה תרסה היא קיצונית ואינה משתנה לאורך כל הזמן.
 
מיקום
בית הספר "נסיונל בואנוס איירס" הוא כנראה בית הספר המפורסם ביותר. סמל לחינוך ליברלי וברמה גבוה. זה נראה כמקום המתאים ביותר לסרט הזה. כמו להתבונן על תאים בזכוכית מגדלת.
 
מחוץ למסך
כל מה שמתייחס לזמן, לדיכוי, צבאיות והעלמות נמצאים מחוץ למסך. וכל הדברים הללו שנמצאים מחוץ למסך הם שהופכים את הסרט לייחודי כל כך. בגלל הגישה הזו – של "מחוץ למסך" זה הצריך מאיתנו לא רק ליצור מסגרת סיפורית מיוחדת, אלא גם לצור את הסיפור המתרחש מחוץ למסך. אנחנו רואים בית ספר אבל מחוץ לכתליו יש רחובות, בתים, אנשים ומעבר לזה יש מדינה שלמה שכנראה נראית דומה מאד למה שמתרחש בבית הספר.
 
על הבמאי דייגו לרמן
יליד 1976 בבואנוס איירס. תחילתו של המשטר הדיקטטורי בארגנטינה.
ב 2002 ביים וכתב את סרטו הראשון באורך מלא שזכה לפרסים רבים, בפסטיבלים בין לאומיים רבים. ביניהם ברדלס הזהב בפסטיבל לוקרנו. באותה שנה נבחר על ידי מרכז סינפאונדיישן בקאן לקבל מלגה כתיבה לתסריטו החדש. Mientras Tanato  שהוצג בבכורה בפסטיבל ונציה ב-2006, כמון כן הוא ביים 9 סרטים קצרים.
ב-2009 הוא זכה על סרטו "בלתי נראית"  בפרס סאנדנס לאמריקה הלטינית.
 
 
 
 
 
 
מתוך ראיון עם הבמאי דייגו לרמן כפי שהופיעו בעיתון "פחינה 12" בארגנטינה ב-14 במאי 2010
 
 
דייגו לרמן שבסס את סרטו על הספר "מדעי המוסר" אומר " יש בספר רמת תמצות שנראית לי חכמה וממצה. כבשה אותי הדרך בה הסופר, מרטין כהן מביא את הספור בצורה כל כך מינימליסטית. הוא לא רק מספר על הפנים הוא מספר על החוץ, באמצעות מה שמחוץ לתמונה.. לא רציתי להתעסק בסיפור של המשפחה שלי ומה שעבר עליה בזמן הדיקטטורה. לא רציתי לעשות סוג כזה של פרויקט אבל ידעתי שמתי שהוא אעשה את זה. מה שפיתה אותי זה שהרומן מתרחש בסוף ימיה של הדיקטטורה. ולא בתקופה הכי מסוקרת בין השנים 1976-1979. הוא מאפשר לראות את השקיעה של שבע שנים קשות, אבל לא דרך ספור שהדיקטטורה היא הנושא המרכזי שלו."
 
ש: הרומן נראה לך קולנועי בפני עצמו, או שהספור כבש אותך וחיפשת את הדרך להתאים אותו לשפה אחרת?
ת: בלתי אפשרי להיות נאמן לרומן. אתה לוקח אה חומרים שמרתקים אותך וזה מתחיל להשתנות, כי מדובר בשפה אחרת. בלתי אפשרי לשמור על נאמנות.
 
ש: כי אז לא הי מקום לסגנון ולאישיות של הבמאי?
ת: גם. יש צורך להפוך את היצירה לשלך כדי שתוכל לעשות מזה סרט. היה לפני אתגר גדול לעבד את הספר. זו אגדה מאד עגולה, פשוטה ונחרצת שבה הדמות מבלה זמן רב במחשבות בשירותים. וזה לא סוג הקולנוע שרציתי לעשות. לא רציתי להכניס "מספר". זה עזר לי לבנות את הדמות יחד עם השחקנית. במה שנוגע לעלילה היו דברים שהיה צריך לתרגם לשפה קולנועית, שינינו את הרכב המשפחה רציתי ליצור סביבה יותר נשית.
 
ש: גם שינית את זמן ההתרחשות?
ת: כן הרומן מתרחש במקביל למלחת המלווינס- פוקלנד. אנחנו העברנו לתקופה שקדמה לה ההכרזה על הפלישה לאיי המלווינס- פוקלנד. .
 
ש:למה?
ת: מאד עניין אותי המקום של המיקרו קוסמוס שייצג בית הספר ביחס למה שקרה במדינה. אילו הייתי ממקם את הסרט בתקופת המלחמה, היו חייבים להופיע הדים ממנה בבית הספר. מצאתי שמעניין יותר לספר על הרגעים שלפני. ציר העלילה היה נע מן המקום שעורר אצלי את העניין הגדול ביותר : שקיעתה של דיקטטורה נוראית.
 
ש: כלומר בסרט , בית הספר נסיונל בואנוס איירס , הוא " החלק בתפקיד השלם"?
ת: בדיוק. אני חושב שזה התגלית הגדולה של הספר – לספר בצורה מאד יעילה על משהו שיוצא מעבר לקירות. למרות זאת אינני חושב שמדובר בסיפור מטפורי . העלילה היא עלילה והיא מנומקת, כך גן האמינות שלה וההתנהגות של הדמויות. אפילו לתמונות התיעודיות שמופיעות בסוף יש קשר לספור הדמיוני. כמו כן עלי לציין שלא נתנו לנו לצלם בתוך בית הספר.
 
 
 
 
 
 
 
 
ש: למה?
ת: מעולם לא הבנתו למה, נתנו לנו סיבות, התעללו בנו כי במשך שנה התעלמו מאיתנו ולא נתנו לנו תשובה. הכניסו אותנו להליכים בירוקרטים חסרי משמעות, כמו להציג תיק בקבלה, ולחכות לתשובה. כשהתקשרנו לבדוק מה קורה ביקשו עוד מסמך, לא אמרו כן לא אמרו לא. היו אנשים שביקשו ממנהלת המוסד וירחיניה גונסלס שתתן תשובה. תשובתה היתה שהיא חוששת שהתלמידים יתבלבלו ולא יבינו שמדובר במשהו שקרה בשנת 1982. זה נראה לנו עלוב, תמיד חשבנו שיש משהו נוסף. לבסוף היא אמרה שהיא מגנה על החינוך הציבורי. אני לא יודע מה זה קשור, גם אני בעד חינוך ציבורי. לדעתי מישהו פחד מן ההדים שזה יעורר בתוך בית הספר. בסוף צילמנו בשלושה בתי ספר שונים וגם בקונגרס. 
 
ש: איך ניגשת מבחינה קולנועית לחומרים המופיעים ברומן?
ת: זה הצריל מחקר מאד מיוחד. איך עומדים בשורה, איך מתבצעת בדיקת הנוכחות, זהו ספור דמיוני והכל מותר. אבל רציתי לראות את התהליך לפיו עובדים מנגנוני הפיקוח במוסד חינוכי. מאחורי הקשיחות יש משקל אידיאולוגי. "ככה זה אלו החוקים",. העישון הוא לא מה שמפריע למפקח הראשי, מה שמפריע שמפרים כלל. "כי למי שמפר כלל יש פוטנציאל חתרני". יש אוסף חוקים שצריך לכבד.
 
ש: האם זו אתה המטרות של הסרט להראות שהטוטליטריזם הסתנן גם להיבטים הכי יום יומיים של החיים בבית הספר?
ת: כן. ועוד יותר מזוויע שזה הפך טבעי.
 
ש: אין מקום לתגובה?
ת: בדיוק. מריה תרסה, הגיבורה היא לכאורה מחוץ לכול. אישה מאד מבודדת. היא משתלבת בעבודה, היא רוצה לרוצות את מנהל שלה, היא רואה כללים, פקודות, ומתחילה לפעול. אחר כך מתוך הלהיטות לעמוד בכללים, נוצרת סטייה וצצה הדחקה מינית כל שהיא. אבל לא רואים את נקודת המבט של הצעירים. אלה את נקודת המבט שלה עליהם.
 
ש:אפשר לומר שביאסוטו הוא רשע מהרגע הראשון ולעומתו מריה תרסה הופכת למרושעת בהדרגה?
ת: יש סטייה חברתית יש כאן מוסר כפול. קשה לשחק את הדמות הזו, בביאסוטו יש משהו שמבשר אסון. צריך הרבה אומץ לשחק דמות כזו. אמרתי לאוסמר נונייס שהוא לא צריך לשפוט אותו ולהימנע מליצור דמות דמונית.
 
ש: למה מתרכז הסרט בשיטות לפיקוח על המשמעת ולא מתעסק במודל החינוכי של הדיקטטורה?
ת: זה לא הנושא של הסרט. המודל החינוכי היה מוצדק אילו הסרט היה מאמץ את נקודת המבט של אחד המורים, או של התלמידים. במקרה שלנו מדובר בנקודת המבט של המפקחת. מריה תרסה שייכת למעמד חברתי שונה משל התלמידים. הם רואים בה מישהו זר.
 
 

צפייה בוידאו בלתי נראית
הקישו על התמונה להגדלה