A film by Silvio Soldini

הפצתו בארצות הברית החלה בראשית דצמבר.

אנה הגשימה את כל הציפיות שתלו בה: היא עובדת במשרה צנועה אך יציבה, היא נמרצת, חביבה כלפי בני משפחתה, חבריה ובן זוגה לחיים, אלסיו, שאתו החליטה להביא ילד לעולם. מה שחסר לה הוא דבר אחד, האומץ לקבל החלטות ברורות לגבי עתידה.

המשרד שבו היא עובדת, העיר שבו היא גרה ומערכת היחסים השלווה לכאורה שהיא מנהלת. כשלחייה נכנס דומניקו, כל הגבולות מיטשטשים, ובפעם הראשונה בחייה, האהבה תופסת את המקום הראשון. אהבה לוהטת ומלאת תשוקה.

הרומן של דומניקו ואנה תלוי על בלימה, ממש כמו חייהם. פגישות חשאיות, ריבים בטלפון, שקרים, ליטופים חטופים בהפסקת הצהרים, סקס סוער במלון שמשכיר חדרים לפי שעה.

אבל כשאנה מחליטה שהיא רוצה הרבה יותר, השקרים נחשפים והאיזון העדין מופר...

בימוי: סילביו סולדיני Silvuo Soldini

תסריט: דוראינה לאונדף, סילביו סולדיני ואנג'לו קרבונה

אנה: אלבה רורוואכר Alba Rohorwacher

דומניקו: פיירפרנצ'סקו פביאנו Pierfranchesco Faviano

אלסיו: גג'יוזפה בטיסטון Jiuseppe Batiston

בהשתתפות פאביו טרואינו בתפקיד ברונו.

איטלקית וצרפתית , תרגום לעברית 126 דקות.

החל מ- 6/1 בקולנוע כוכב רמת השרון ובבתי קולנוע דיזנגוף 

שיחה עם הבמאי סילביו סולדיני

ההשראה באה משני מקורות. הרצון להתבונן במציאות חיינו העכשווית, ולתאר אותה "מבפנים", מנקודת מבטם של אנשים רגילים. והרצון לתאר רומן לוהט בדרך הישירה ביותר, ולעקוב אחר הטלטלה הרגשית של הדמויות באופן האמיתי ביותר. הכול התחיל כשידידה שלי, שעובדת כמזכירה, סיפרה לי מה עובר עליה. בפעם הראשונה יצרתי סרט שמבוסס על אירועים אמיתיים.

• מה רצית לחקור באמצעות סיפור הרומן?

בהתנסות של הידידה שלי בלט התסכול מכמה דברים: זמן, מקומות מפגש, כסף... זה מה שרציתי להראות. זוג מאוהב ומלא תשוקה, אבל על רקע משפחתי, חברתי ותרבותי מסוים, עם כל מה שנובע מכך. לעתים קרובות בסרטים, סיפורים כאלה מנותקים מסביבתם. הדמויות חופשיות פחות או יותר, הן לא מתמודדות עם קשיים רציניים, הן עוסקות רק בהתאהבות ובבגידה. יחד עם הכותבים שלי, רציתי להראות דמויות אמיתיות, עם בעיות כמו של כולנו. כאילו שמדובר באנשים שאנחנו מכירים, במצבים שכולנו חווים. אני זוכר כמה התרגשתי מהסרט "להתאהב", שבו שני כוכבים כמו רוברט דה נירו ומריל סטריפ, נראו כמו שני אנשים רגילים.

• אנה ודומניקו הם נשמות חצויות...

נכון. מצד אחד, הם רוצים להתמסר ולממש את תשוקתם ואת אהבתם. אבל מצד שני, קיים הפחד, תחושת האחריות, המודעות למה שהשקיעו כדי להגיע לחיים שהם מנהלים והמשפחות שלהם.

• גם הצופים יהיו חצויים בדעתם...

הסרט מציג את מכלול האפשרויות העומדות בפנינו, את דרכי התגובה השונות לאירועים, בלי לנקוט עמדה. הצופים יכולים להזדהות עם כל אחת מהדמויות. למרות שאלסיו, בן זוגה של אנה, ומרים, אשתו של דומניקו, מתנגדים לרצונם של הגיבורים הראשיים, הם אינם דמויות שליליות. הם פשוט אנושיים.

• האם חששת מסצנות המין?

אני רואה בכל סרט אתגר חדש, הזדמנות לגלות עולמות שלא חקרתי בעבר. פעם היה לי קשה להתמודד גם עם הסצנה של הארוחה המשפחתית, עם כל השחקנים סביב השולחן... עקרונית, אני יכול לומר שהגיע הזמן והרגשתי מוכן, בזכות השלווה והניסיון שצברתי. חשבתי הרבה על "אינטימיות" של פטריס שרו ו"חתונה מאוחרת", של דובר קוסאשווילי, סרטים שבהם הסקס מוצג באופן ישיר, כמעט בוטה, אבל גם במבט משועשע, אך לעולם לא מציצני. ב"מה עוד אני רוצה", הסקס מוצג כמו כל רגע אחר בסיפור, באופן הטבעי ביותר. רציתי להראות איך מערכת היחסים בין אנה לדומינקו משתנה בהדרגה. המטרה הייתה ליצור אמפתיה, לא ארוטיקה. אלבה ופיירפרנצ'סקו התמסרו לתפקידיהם בנדיבות ובמקצועיות רבה. בסרטים רבים לא עושים חזרות על סצנות מין, כדי לצמצם את רגעי המבוכה, אבל אם מתחילים לצלם בלי לדעת בדיוק מה אמור לקרות, התוצאות עלולות להיות מאכזבות. עשינו חזרות על הסצנות האלה, בדיוק כמו על כל האחרות, וצילמנו אותן ברצף אחד, בלי הפסקה. נכון שהיו מעט מאוד אנשי צוות על הסט, והייתי צריך לדחוף את המצלמה בעצמי!

• למה בחרת בשני השחקנים האלה?

אחרי שסיימתי לכתוב את התסריט עם דוריאנה לאונדף ואנג'לו קרבונה – שתרומתם היתה חשובה ביותר בהתחשב בכך שאנו עוסקים בדור צעיר יותר ממני . לא הייתה לי דעה מגובשת בנוגע לליהוק שתי הדמויות הראשיות. אנה הייתה צריכה להיות אישה חזקה וחושנית בשנות ה-30 המוקדמות לחייה, שמסוגלת לקחת יזמה, כי היא הכוח המניע של העלילה. בקיצור, אישה שונה למדי מכפי שאלבה רורוואכר הצטיירה בעיניי. היא שחקנית אהובה עליי, ועבדתי איתה ב"ימים ועננים", שם היא שיחקה את הבת בת ה-20.   היא השתוקקה לגלם את הדמות, השונה כל כך מהדמויות ששיחקה עד אז, ולאחר חמישה אודישנים הבנתי שהיא אנה שחיפשתי. לא הכרתי את פיירפרנצ'סקו פבינו, אבל הסתדרנו טוב מהרגע הראשון. הוא נבחן לתפקיד, וכשז'ורג'לינה דפטריס המלהקת ואני ראינו אותו עם אלבה, ידענו מיד שהם אנה ודומניקו.

• אחרי שביימת שני סרטים שמתרחשים בג'נובה, חזרת למילנו, שהפעם האחרונה שצילמת בה סרט היתה ב-1993. איך נראתה לך העיר לאחר היעדרות ממושכת?

הסיפור הזה יכול להתרחש רק במילנו. אנה גרה הרחק ממרכז העיר, ונוסעת כל יום ברכבת לעבודתה. הוריה ודודתה גרים בקצה העיר ומנהלים מכבסה. דומניקו חי במעין גורד שחקים עירוני... רציתי לחקור את הקשר בין מרכז העיר לשולייה. רציתי לצלם את הנוף העירוני המשתנה, את הקניונים, את הפיתוח המואץ, את אתרי הבנייה...

• ביימת את "מה עוד אני רוצה" בסגנון תיעודי. האם סגנון הבימוי נבע מאופי הסיפור?

כן, הרעיון הוא שהבימוי צריך להיות בלתי נראה ובלתי מורגש. התחושה צריכה להיות של תיעוד המציאות בשעת התרחשותה, כאילו הדברים קורים במהלך הצילומים. כאילו יצאנו לרחוב לצלם אנשים אמיתיים. רמירו צ'יביטה, הצלם, השתמש בסגנון תאורה טבעי מאוד, שאפשר לשחקנים חופש פעולה מירבי. בנוסף, הוא עשה עבודה נהדרת עם מצלמת-יד, שהיא כלי חיוני בסרט כזה. אבל מעל לכול, הבמאי צריך לשאול את עצמו אם מה שמתרחש מול העדשה נראה אמיתי.

• כיצד סגנון הבימוי הזה משפיע על עבודת השחקנים?

המצלמה עוקבת אחר הדמויות. היא בגובה העיניים שלהן, היא משתתפת פעילה. לעתים קרובות היא מצלמת אותן מאחור, כדי להיות איתן בלי לשפוט אותן. פעמים רבות כשאני מגיע לסט, אני יודע מה ברצוני לומר, אבל לא איך לומר זאת. תחילה אני עובד עם השחקנים בסביבה נתונה. לאחר מכן אני שולח אותם להתלבש ולהתאפר ועורך חזרה על הסצנה, שכבר עשינו עליה חזרה לפני תחילת הצילומים, כדי להחליט איך לנוע על הסט. בסרטי כיום אני מתחיל מהשחקנים, ומשתדל להשתמש בטייק אחד במידה האפשר. לפעמים, רק אחרי שמתחילים לצלם סצנה, מגלים שיש דרך טובה יותר לצלם אותה, וגם השחקנים תורמים רעיונות רבים בזמן אמת. יש שלב נוסף חשוב: העריכה. זה השלב שבו הסצנות מתעוררות לחיים ומשכתבות את עצמן. העורכת קרלוטה כריסטיאני שמצאה את המוסיקה של הסרט, לעתים במעברים חדים ולא מסונכרנים, אבל תמיד מתוך רצון לספר את הסיפור במיומנות רבה יותר, וללכוד את הרגשות שהשחקנים מביעים בכל תנועה קטנה.

• בכל סרטיך אתה מקדיש תשומת לב רבה לדמויות שהן לכאורה משניות ...

זה אחד הדברים שלמדתי מהקולנוע האמריקאי, שלעתים קרובות יוצר דמויות משנה הרבה יותר מעניינות מהדמות הראשיות. אני אוהב לבנות דמויות משנה, גם אם רואים אותן רק שניות בודדות. אני לא אוהב את הביטוי "תפקיד משני". דמות יכולה להיות משנית, מבחינת משך הופעתה על המסך, אבל לא מבחינת חשיבותה לעלילה.

• הפסקול של ג'ובאני וֶנוסטה הרבה יותר רוקיסטי הפעם...

כן, העבודה עם ג'ובאני היא הרפתקה חדשה בכל פעם. שנינו שונאים סרטים עם מוזיקה שכבר שמענו בעבר... ויש המון סרטים כאלה! לכן אנחנו מחפשים תמיד נקודת פתיחה ספציפית מאוד. דיברנו מלכתחילה על צליל רוקיסטי. הכול התחיל ממנגינה שג'ובאני הלחין בהשראת פסקול סרט של דיוויד לינץ'. חיברתי אותה מיד לסצנה שבה אנה נוסעת למוטל.

על הבמאי סילביו סולדיני

נולד במילנו 1958. חי שנתיים בניו בראשית שנות ה-80. שם לקח קורסים בקולנוע, באוניברסיטת ניו יורק. ב1983 צילם את סרטו הראשון באורך בינוני ב-16 מ"מ. שזכה בפרסים בכמה פסטיבלים באיטליה ובעולם. יחד עם חבריו הטובים הקים את חברת ההפקות מונוגאתרי , וב-1985 החל לעבוד בתחום הדוקומנטרי. סרטו העלילתי הארוך הראשון "הרוח השקטה מן המערב" השתתף בתחרות בפסטיבל לוקרנו ב1990. וזכה להצלחה רבה אצל הקהל ובפסטיבלים בינלאומיים. סרטו הבא "נפש חצויה" ב-1993 הוצג בתחרות הרשמית בפסטיבל ונציה וזיכה את השחקן פבריציו בנטיווליו בפרס השחקן הטוב ביותר. סרטו "האקרובט" הוצג בפסטיבלים הבינלאומיים בלוקרנו ובסן פרנסיסקו וזיכה את השחקנית ולריה גולינו בפרס משחק. בשנת 2000 ביים את הקומדיה הראשונה שלו "לחם ושושנים", סרט מצליח מאד שזכה ב9 פרסי דויד דונטלו – האוסקר האיטלקי. ובפרסים נוספים כולל 3 מועמדויות לפרס האקדמיה האירופאית. סרטו הבא "נשרף ברוח" השתתף בתחרות הרשמית בפסטיבל ברלין וזכה בפרס בפסטיבל בינלאומי בהולנד. וסרטו הקודם "ימים ועננים", שעסק בספור של מובטל, זכה בשני פרסי דוד דונטלו.

דוריאנה לאונדוף- ספור ותסריט

ילידת בארי 1962 חיה וכותב ברומא. זהו שיתוף הפעולה החמישי שלה עם הבמאי סילביו סולדיני. משנת 1996 היתה שותפה בכתיבתם של 15 תסריטים

ג'יובני ונוסטה – מוסיקה

יליד אודינה 1961. סיים את לימודי הפסנתר בשנת 1982. כתב את המוסיקה לסרטי של סילביו סולדיני. על המוסיקה לאחד מהם זכה בפרס חשוב. והיה מועמד לפרס דויד דונאטלו על אחר. יצר מוסיקה לסרט בברזיל שהעיק לו מועמדות לפרס בשנת 2008. בשנת 1998 כתב מוסיקה ביחד שני מוסיקאים נוספים, לסרט האילם משנת 1932 "ומפייר" של תיאדור דרייר. כתב מוסיקה לתיאטרון ומחול. כתב את שיר הנשוא לפסטיבל הקולנוע בלוקרנו בשנת 2002. הוציא מספר דיסקים של המוסיקה שלו או בשיתוף מוסיקאים נוספים. 

אחת השחקניות העולות באיטליה, בת לאב גרמני ואם איטלקייה, ב2009 נבחרה לאחת השחקניות המבטיחות באירופה. ובאותה שנה היתה בחבר השופטים בפסטיבל לוקרנו.

מאז הופעתה הראשונה ב2004 השתתפה ב-29 סרטים, סימן ההיכר שלה הוא שיערה האדמוני.

לאחרונה שיחקה בתפקיד הראשי בסרט על פי הרומן המצליח "בדידותם של המספרים הראשונים, שיוצג בקרוב בארץ.

פיירפרנצ'סקו פאבינו- שחקן

אחד השחקנים העסוקים היום באיטליה

בארץ מוכרות פניו מהסרטים האמריקאים בהם השתתף, "מלאכים ושדים" לצד טום הנקס ואיילת זורר, "נרניה הנסיך כספיאן", ובתפקיד כריסטופר קולומבוס בסרט "לילה במוזיאון".

זכה בפרס דויד דונטלו על תפקידו בסרט "רומן קרימנלי".

הופיע בעשרות סרטים באיטליה ביניהם בסרט "הנשיקה האחרונה" ובסרט ההמשך נשק אותי שוב.

מופיע במיני סדרה על חייו של לוציאנו פברוטי – בתפקיד פברוטי.